שערי ישר חלק ב קסח

לומר שהוא גדול בשנים שהוא מדין ע"א נאמן באיסורים, וכמו דמפרש בתוס' ד' ס"ד ד"ה נאמן שהוא משום ע"א נאמן באיסורים, ומשו"ה כתב דכמו שאינו נאמן לענין מכות ועונשים, כ"כ אינו נאמן לחליצה, דדבר שבערוה אין ע"א נאמן, ובאב שנאמן לאסור ולא לקטלא, אף שנאמן כשני עדים ממש דהוי דבר שבערוה הוא, אבל לא גלתה לנו תורה חדוש זה רק על האיסור ולא על התולדה שאם תזנה מה יהי' דינה, משו"ה אין לך בו אלא מה שחדשה תורה

אמנם זה ודאי דאף שאינו נאמן על בני בנים, אבל אם בשעה שהעיד על בנו שהוא ממזר לא הי' אז נוגע לבני בנים שלא היו בעולם מהני עדותו גם לבני בנים שיתילדו אח"כ, וכן לענין ירושה כמו שהוכחנו לעיל מדברי הרב המגיד, אבל לענין עונשין י"ל דלא מהני עדותו, אף דבשעה שהעיד כבר נתקבל עדות שהוא ממזר, והטעם בזה נלענ"ד דרק היכא שדין הראשון מכריח את דין השני, אז הכלל בזה אם בשעה שהעיד כבר הי' נוגע גם לדין השני אז אינו נאמן כלל, דאי אפשר בכה"ג לחלק לומר שיהי' הבן ממזר ובניו לא יהיו כממזרים, ואם בשעה שהעיד לא הי' לו בנים ונולדו אח"כ, אז גם הם כממזרים ודאים כמו אביהם, והנה דין איסור ודין העונש הנולד על העובר על האיסור, נראה לי שהם דינים נפרדים שאין אחד מכריח את השני, וכמו דמשמע מענין זה של האומר קדשתי את בתי, דלרב ורב חסדא דקיי"ל כוותייהו שנאמן לאסור ולא לקטלא, שאם הי' ענין העונש בא בהכרח מדין האיסור הי' ראוי ודאי לומר כיון דלענין איסור הי' נאמן מה"ת להחזיק לודאי איסור ממילא חייבת קטלא, ובאמר קדשתי את בתי והלכה וקבלה קדושין מאחר, נראה פשוט דאינה צריכה גט דענין זה ודאי שסותר זה את זה לומר שהיא מקודשת לזה וגם מקודשת לשני, כ"כ י"ל דגם באומר בני זה ממזר או בני נכרי הוא, דלענין כל דין שהתולדה מוכרחת, אם בשעה שהעיד כבר נתקבלה הנאמנות, אז. כל התולדות כמו"כ דינם, כגון אם העיד על בנו שהוא נכרי, ודאי אם קדש אשה שאין חוששים לקדושיו ששני דינים אלה מוכרחים ואי אפשר לחלק ביניהם, ובאומר בני זה בן י"ג שנה לשיטת תוס' שהבאנו שעיקר הנאמנות הוא מדין ע"א נאמן באיסורים, מתחלקים הדינים, דמה שדינו כגדול לענין נדרים וחרמים שהם קיימים, אינו מכריח שממכריו ומתנותיו יהיו קיימים ורק לענין הקדש כתב הריטב"א שהוא משום חומר גבוה, וכן לענין חליצה דינו כקטן, וכ"כ לענין עונשין דאין דין האיסור מכריח דין קטלא, היינו אף דמהני עדותו להחשיבו לגדול לאפרושי אותו מאיסורא, ואפשר דלענין זה מכין אותו עד שתצא נפשו, כיון דדינו כגדול לענין איסור, ודין הפרשה זו אינו דין עונש, רק שדין הפרשה הוא להכריחו בכל האפשרות עד שתצא נפשו, אבל אם כבר עבר על העבירה שהוא דין בפ"ע, ואינו מוכרח מדין האיסור אינו נאמן, וכ"כ י"ל באומר קדשתי את בתי שלא יתחייב אותו פלוני בכתובה אם אינו מודה בזה, דדין האיסור שבא ע"י קדושין, אינו מכריח לחייב כתובה, רק מעשה הקדושין והנשואים מכריחים לזה, וע"ז לא האמינתו תורה, ולפי דרך זה מה דאמרינן בגמ' ואזדא ר"ח לטעמי', דלכאורה קשה מה שייך ענין זה נאמנות האב בקדושי בתו שהאמינתו תורה כשני עדים, לדין עדות על בנו שהוא בן י"ג, שהוא מדין ע"א נאמן באיסורים, אבל לפי מש"כ שעיקר הטעם בחילוק הנאמנות בזה הוא מטעם שאין דין איסור מכריח את דין העונש, שפיר שייכים ענינים אלה זה לזה ורב חסדא אזיל לטעמי', אבל אם נאמר דטעם החילוק בין איסור לקטלא הוא משום חומר של דיני נפשות, מה שייך לומר דר"ח אזיל לטעמי' דשאני התם דנאמן רק כע"א באיסורים, והתם גם לענין חליצה ודבר שבממון ג"כ אינו נאמן, משא"כ בקדושי בתו דהאמינתו תורה כשני עדים, דהרי דבר שבערוה הוא, וכמו שכתב הריטב"א, ואפשר דהתם גם לרב אסי דסובר דהתורה האמינתו לאב לענין קדשתי את בתי לכולא מילתא אף לענין קטלא, מודה דבאומר בני בן י"ג שנה שאינו נאמן למכות ולעונשים, דע"א נאמן רק לענין איסור ולא לעונשים, ולדברינו י"ל דלרב אסי, גם התם אין לחלק בין איסור למכות, דמתחילה שנאמן לאסור, נאמן ג"כ לענין אם יעבור על האיסור, היינו אף שאין דין האיסור מכריח שיהי' אח"כ בתולדה דין עונש, אלא משום דלכולא מילתא הימני' רחמנא. ועלה לנו מזה דלהלכה דנקטינן כרב ור"ח דלא אמרינן לכולא מילתא הימני' רחמנא, גם בדין נאמנות של יכיר, שהוא ג"כ חידוש, ראוי לומר דלענין עונשים לא הימני' רחמנא, ורק לענין איזה דין שבא בהכרח מדין הראשון, וכמו שבארנו, התם נאמן גם על כל דברים הבאים בתולדה כמו דמהני עדותו על בני בנים הנולדים אח"כ. כנלענ"ד בענין זה. אח"כ ראיתי שבתו"י שם הקשה וז"ל, ולא לעונשין תימא היכי מייתי דרב חסדא לטעמי', הא מסתמא רב אסי לא פליג אמתניתין דלקמן דאשבוי' לא הימני', ולמכות ולעונשים אין להאמינו טפי משבוי', עכ"ל, ולפי מש"כ ל"ק משבוי', דזה פשיטא דלא מהימן לענין שבוי' גם לרב אסי דהא דקאמר לכולא מילתא הימני' רחמנא, הוא על כל ענין הנולד מחמת הקדושין, וכ"כ לרב אסי באב שמעיד על בנו בשנים, נאמן על כל ענין הנולד אח"כ

אמנם שיטת הרמב"ם בזה צריכה ביאור, דלפי"מ דפסק הרמב"ם בפט"ז מה' סנהדרין דאי"צ שני עדים רק בשעת מעשה, אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק, ואח"כ אם עבר לוקה, הבאנו דבריו לעיל בפ"ג ובפ"ח, וכמו שנתבאר אצלינו שיטתו מן הירושלמי, דהכלל בזה כיון דבשעה שהעיד לא הי' נוגע הענין רק לאיסור, נתקבל ונתחזק גם לענין עונשין הנולד אח"כ, ובאומר בני זה בן י"ג אף שנאמן לענין אחזוקי בדין איסורים להחשיבו לגדול, מ"מ אם עבר אח"כ אינו נענש, ונלענ"ד