שערי ישר חלק ב קסז

על הבן הקטן שהוא בכור, מ"מ הבנות הגדולות ממנו הן בחזקתן חזקת כשרות, ואין דין זה סותר דין הבן אף שהעובדא סותרת זא"ז כנלענ"ד. ועי' בתשו' רע"א סי' ק"י דשקיל וטרי בענין זה

ושם בתשו' רע"א סי' רכ"ב פלפל בנו הגאון רש"א ז"ל דאם אומר על בן מאשתו הגיורת שהיא נכרית, שיהי' נאמן על הבן אף שאינו נאמן על האם, ותלה דין זה בפלוגתא דפלגינן דיבורא יעו"ש. ואין זה נכון דבכה"ג לכו"ע לא פלגינן וכמו שהבאנו מהשו"ע ח"מ סי' רע"ט, ומדברי הרמב"ם הובא באהע"ז סי' ד', וכן כתבו בתוס' יבמות ד' כ"ה ע"ב דאי אפשר שיהי' הוא פסול ובניו כשרים, וכמו דאמרינן בגמ' היכא דאיכא בני בנים דאינו נאמן כלל, וזה פשוט וברור, ולפי"ז גם באומר בני זה בן גרושה לא יהי' נאמן רק אם אין האם בפנינו, אבל אם ידעינן את אמו ואומר שהוא גרושה, כשם שאינו יכול לפסול את אמו, כ"כ אינו נאמן על הבן וכנ"ל. ובחו"מ סי' רע"ט הובא להלכה מש"כ הרמב"ם בה' נחלות פ"ד וז"ל, ויראה לי שאפי' הי' לבן בנים אעפ"י שאינו נאמן עליו לומר אינו בני לענין יחוס ואין מחזיקים אותו ממזר על פיו נאמן הוא לענין ירושה ולא יירשנו, ובהגה שו"ע כתב ואם מת הבן ואמר על בני בניו אין אלו בני בני כי לא הי' אביהם בני אינו נאמן אף על הירושה מאחר שאין בנו קיים עכ"ל. והוא מדברי הרב המגיד פ"ד דנחלות, והנה מוכח מדברי הרה"מ והרמ"א דאם הי' הבן קיים בשעת אמירתו, אז אף שמת הבן אח"כ בחייו לא יטלו הבני בנים ירושה כיון שכבר הי' נאמן על הבן, דכמו דלענין יחוס נאמן על בנו וממילא יהיו תולדותיו כ"כ פסולים, כיון דבשעה שאמר לא הי' הדין נוגע לתולדותיו, כ"כ לענין ירושה כיון דבשעת אמירתו לא הי' הדין נוגע לבני בניו מהני הנאמנות גם לתולדותיו, אבל עכ"פ מוכח גם מזה דפלגינן דין הנאמנות, דהרי לענין ממזרות אינו נאמן על בנו כשיש לו בנים, ועל ענין ירושה נאמן, משום דשני דינים אלה, דין היחוס ודין הירושה, הם דינים נפרדים, שאין דין זה גורם על הדין השני, בכה"ג מחלקינן הנאמנות, אבל אם בניו בחזקת כשרות או אמו בחזקת כשרות, או כשרות דידי' סותר את הדין שאומר על הבן, בכה"ג אינו נאמן כלל

ובקצוה"ח סי' רע"ט סק"ד תמה שם, על הא דמבואר בנמ"י פ' י"נ דבאומר על בנו שהוא ממזר נאמן היכא שמכירים את אמו רק משום שהאם אינה נפסלת ע"י אמירתו דשמא שוגגת היתה, וכן הבנים שיולדו אח"כ כשרים לכהונה, וכן אינו נאמן להפסידה מכתובתה, ובאומר בני בן גרושה אף שהאם מוחזקת בחזקת כשרות נאמן, ועיי"ש מה שמתרץ בדוחק שגם על האם נאמן לומר שהיא גרושה עפ"י מש"כ הרמב"ם בפט"ו מה' סנהדרין שנאמן ע"א לומר אשה זו גרושה היא יעו"ש. וכבר נתבאר אצלנו בשער זה פ"ג דרק באשה שבאה לפנינו שאינה מוחזקת כלל נאמן, אבל בכה"ג ודאי אינו נאמן, אבל תמה אנכי בעיקר קושיתו דלפימש"כ גם באומר בני בן גרושה וחלוצה אם מכירים את אמו אינו נאמן, ובאומר בני זה ממזר אף שמכירים את אמו והיא בחזקת כשרות אבל כשרות דידה אינו סותר לדין של הבן, שאין הבן ממזר מחמת פסול דידה, דאף זנתה בשוגג הולד ממזר, אבל אם אומר שהבן ממזר מחמת שנולד מחייבי כריתות אז אם מכירים את אמו והיא בחזקת כשרות אינו נאמן, שדין האם סותר לדין הבן

והנה בדין זה באומר על בנו שהוא ממזר, ראוי לבאר אם נאמן לעונשים אם בא על בת ישראל, או אומר על בנו שנולד מנכרית היכא דנאמן, כגון שאין האם לפנינו או שהיא מודה בזה כמו שנתבאר לעיל, דבכה"ג נאמן, אם מהני עדותו לדבר שבערוה אם קדש אשה שיהי' קדושיו בטלים דלדברי האב הוא נכרי, די"ל דאף שהאמינו תורה לעשותו כממזר וכנכרי הוא רק לאיסור והיתר, אבל לא לעונשים ולדבר שבערוה הנולד אח"כ, וצדדי הספק בזה הוא עפ"י מה דנקטינן כרב דאמר בקדושין בהא דהאמינה תורה לאב לאסור את בתו לומר שנתקדשה, אבל א"נ לסקול על ידו, וכ"כ סובר ר"ח ואמרי' שם ואזדא ר"ח לטעמי' דאמר ר"ח בני זה בן ט' שנים ויום אחד בתי זו בת ג' שנים ויום אחד נאמן לקרבן אבל לא למכות ולא לעונשים ותניא כוותי' בני זה בן י"ג שנה וכו' נאמן לנדרים ולחרמים ולהקדשות ולערכים אבל לא למכות ולעונשים, וכן פסק הרמב"ם ז"ל, והנה לא נתבאר בגמ' בטעמא דמילתא שסובר רב דלאיסורא הימני' רחמנא ולא לקטלא, אי משום חומר דין נפשות, או משום דלא הימני' רחמנא רק מה שנוגע לדין הנהגה עכשיו ולא לענינים הנולדים אח"כ, דאם נפרש שהוא רק חומר לדין נפשות, אבל אם יהי' ענין של ממון יהי' נאמן, כגון באומר קדשתי' לפלוני יועיל גם לחייבו בכתובה, וכ"כ באומר בני זה בן י"ג מהני לענין ממון שאם יזיק אח"כ ישלם, ומכירתו ומתנתו מהני מד"ת, ובריטב"א שם במס' קדושין כתב בענין זה וז"ל והא דתניא דנאמן על בנו ובתו שהם גדולים לנדרים ולערכין ולהקדשות, אע"ג דאיכא אפוקי ממונא מיני', נאמן משום חומר גבוה, כיון דבסתמא ידע בשני בניו כמה הם, וכו' וכתבו בתוס' בשם ר"י בר שמואל ז"ל דלהשלים לעשרה בב"ה, האב והאם נאמנים דומיא דערכין וחרמים, אבל לא לחליצה דומיא דמכות ודעונשים דדבר שבערוה הוא. עכ"ל. ובדיבור השני אח"כ כתב לענין נאמנות האב לענין קדושין דנאמנות האב הוי כשני עדים, ומסיק בזה"ל ומיהו אע"ג דהוי כעדים אין סוקלים על ידו שאין עונשים אלא בב' עדיה ממש, אבל גבי איסורא דנפשא נאמן כב' עדים שאין דבר שבערוה פחות משנים. עכ"ל. ואם נאמר דהטעם דמחלקינן בין איסורא לקטלא הוא משום חומר של דין נפשות, א"כ איך כתב לדמות דלא מהימן האב לענין חליצה דומיא דמכות ועונשים, אלא נראה דמפרש דהא דנאמן האב