שערי ישר חלק ב קסו

בני זה ממזר וכו' ויהי' ממזר ודאי, והאומר על עצמו שהוא ממזר נאמן לאסור עצמו בבת ישראל, ואסור בממזרת עד שיודע ודאי שהוא ממזר ובנו כמוהו ואם יש לו בני בנים אינו נאמן לפסול בני בניו ולא יפסול אלא עצמו. עכ"ל. וביאור דבריו הוא דבאומר על עצמו שהוא ממזר, ועי"ז פוסל את בנו לומר שהוא ג"כ ממזר מחמת שנולד מן הממזר, כיון שאינו נאמן על עצמו בנאמנות גמורה, כ"כ אינו יכול לפסול את בנו, כמו שאינו נאמן על בנו כשיש לו בני בנים, דבכה"ג לכו"ע לא פלגינן הנאמנות משום דזה הוי כתרתי דסתרי וכמו דפסק הטוש"ע חו"מ סי' רע"ט דבאומר על בנו שהוא עבד אינו נאמן רק כשאינו פוסל את אמו אבל אם עי"ז פוסל את אמו אינו נאמן כלל ועי' בהגר"א שם סק"ז שכתב דזה דומה לאומר על בנו היכא שיש לו בני בנים, אכן כיון דנאמן על עצמו להחמיר מדין שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא, לפי מדה זו יהי' נאמן גם על בנו ויהי' הבן כמוהו אסור בבת ישראל ובממזרת, דלענין דין זה מהני עדותו על בנו מדין יכיר, כיון דלדין זה לא יהי' סתירה, ומשו"ה כשאומר על בנו שהוא ממזר יהי' הדין שהוא ממזר ודאי ומותר בממזרת, אבל כשבא לפסול את בנו מחמת שהוא ממזר אינו נאמן לדינא רק כפי הדין שנאמן על עצמו להחמיר. זה פשוט וברור בדברי הרמב"ם

ועפי"ז באומר על בנו שהוא נכרי מחמת שנולד מן הנכרית שהוא נאמן על בנו רק אם אין האם לפנינו, אבל אם האם לפנינו ואינו נאמן לפוסלה אינו נאמן גם על בנו, אבל אם האם אומרת ג"כ על עצמה שהיא נכרית דנאמנת על עצמה להחמיר מדין שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא, אז יהי' נאמן האב לפסול את בנו להיות כדין האם להחמיר, ולכן תתפרש הסוגיא דילן דמה דאמר ר"י דלהכי אינו נאמן רק לפסול א"ע ואינו נאמן לפסול את בני' משום דלדבריו נכרי הוא, ואין לו תורת נאמנות על בניו משום דין יכיר, הא לאו הכי הי' נאמן על בניו כפי תורת הדין של האם כנ"ל

אמנם ביאור דברי הרמב"ן עדיין אינו מתורץ כראוי, ונלענ"ד בכונתו דלכאורה יש מקום לומר כיון דבלא הגדת האשה על עצמה לא הי' האב נאמן לפסול את הבנים כנ"ל ונמצא דהגדת האשה על עצמה גורמת לפסול את הבנים והיא אינה, נאמנת על הבנים כלום, ויש מקום לומר דבכה"ג גם על עצמה לא תהא נאמנת, כמו היכא דחב לאחריני שאינו נאמן כלום, וע"ז מסיק כיון דמ"מ על עצמה היא נאמנת לולא פסול הבנים, והאב נאמן על הבנים אם אינו פוסל את האם, דהרי היא פוסלת את עצמה ע"י הגדתה, ונמצא שפסול הבנים אינו מחמתה רק בגרמתה, ובכה"ג לא שייך כ"כ ענין חב לאחריני. כנלענ"ד לחומר הענין. אבל בעיקר הדין נלענ"ד שהוא פשוט כדברי הרמב"ם ושו"ע אהע"ז סי' ב' שהבאנו דכפי הדין של האם והאב יכול האב לפסול את בניו מדין יכיר ולא יותר: והנה יש להוכיח מענין זה דבנאמנות שבא מדין יכיר מחלקינן הנאמנות, דהרי לפי מש"כ האב נאמן על בנו רק להחמיר ולא להקל, ובעדות ובמיגו כה"ג בחד גופא לא פלגינן הנאמנות לחצאים, אבל בנאמנות פרטית כעין חדוש שחדשה תורה כמו באב שנאמן על בנו מדין יכיר, אי"צ שיהי' נאמן בכל היוצא מפיו, וכל מה שאפשר להאמין הוא נאמן, משום שאין הנאמנות מחייבת שיהי' נאמן לכל דבר, דרק לפרטים מיוחדים האמינה אותו תורה אכן היכא שהדינים מתנגדים זל"ז אין הנאמנות מתחלקת, וכמו דאינו נאמן כלל היכא דיש לבן בנים, דאם יהי' הדין של הבן דין ממזר ובניו יהיו כשרים הוא תרתי דסתרי, כ"כ למדו הראשונים ז"ל דאם אומר על הבן שהוא נכרי והאם בחזקת ישראלית, וכן אם אומר על עצמו שהוא ממזר, אי אפשר שיהי' הבן מותר בממזרת והוא אסור בממזרת שהדינים סותרים זה את זה, אבל אם אין הדינים סותרים זא"ז שפיר מחלקינן הנאמנות, אף שלפי היוצא מדבריו הוא מקיף ענינים שונים שאי אפשר להאמינם, וכן צריך לומר לשיטת הרמב"ם הובא בחו"מ סי' רע"ז סעי' י"ב דגם היכא דלא הוחזק לבנו נאמן לומר זה בני ובכורי הוא לענין ירושה עיי"ש. ולפטור את אמו מחליצה אינו נאמן רק משום מיגו דבידו לגרשה, כמש"כ בב"ב ד' ק"ל, וכתב בס' ש"ש ש"ב פ"כ שהטעם בזה דכיון דענין זה של חליצה אינו ענין הנוגע לגוף הבן אלא להאשה אם זקוקה ליבום או לחליצה לא מהני אמירתו בזה יעו"ש. ועיי"ש מש"כ בטעמו של הרמב"ם שכ' בפ"ג מה' יבום דבאומר על בן הנולד ע"י זנות שהוא בנו נאמן לענין ירושה ואינו נאמן לענין יבום יעו"ש. הרי מבואר דלענין יכיר מתחלקת הנאמנות אם רק הדינים נפרדים הם כמו ענין זה של יבום דמה שהאם נזקקת לחליצה אינו גורם שום דין על בן זה, רק המעשה בכללה מקפת שני הדינים

ועפד"ז אמרתי לפרש מה דלכאורה קשה דלא מצינו שיהי' האב נאמן מדין יכיר רק על בן ולא על בת, דהרי לפי מש"כ תוס' בקדושין ד' ע"ד לפרש המקור שלמד ר' יהודא שנאמן על בנו לפסול, וז"ל וי"ל דהא דנאמן לומר זה בני בכור מיירי בתינוק בין הבנים דאומר על קטן שבניו שזה בכור, ואע"ג שע"י שהוא מעיד על זה שהוא בכור מחזיק את הגדולים לממזרים עכ"ל. ולפי"ז בתינוק בין הבנות מחזיק את הבנות לממזרות, והי' ראוי שיהי' נאמן לפסול או להכשיר בנותיו, ועפ"י מש"כ י"ל דבאומר על תינוק בין הבנים מוכרח דיש לו תורת נאמנות על הגדולים לומר שאינו בכור דאל"ה מה תועיל אמירתו על התינוק דהרי הגדול בע"כ ג"כ בכור, ובע"כ שהתורה האמינתו גם על הגדולים לומר שאינם בניו, ומכיון שילפינן שהתורה האמינתו, ילפינן שלכל דבר הנוגע להבן האמינתו, אבל אם אומר על תינוק בין הבנות דלדינא של בן זה אין נפקותא אם יהי' דין של הבנות בחזקת כשרות, נוכל לומר אף שנאמן לומר