שערי ישר חלק ב קסה

ואם יבורר הדבר אחרי הגרושין או מיתת הבעל ג"כ תפסיד כתובתה, וכן מוכח מהא דאינה מפסדת כתובתה אם היא אוכלת שאינו מעושר כמבואר בפוסקים, שאם הכלל מחמת שאינו יכול לדור עמה, הי' ראוי להיות דגם בכה"ג יגרשנה בלי כתובה, מכל זה מוכח דבזנות ועוברת על דת, המעשה עצמה גורם דין הפסד כתובתה, ודוחק לומר דלהראב"ד ז"ל גם בכל מה שהבאנו ישתנה הדין, אלא נראה דסובר דגם בהודאת בע"ד לענין ממון לא מהני אם משים עצמו רשע, כשיטת הרא"ש שהובא בשטמ"ק

ושיטה זו צריכה ביאור מה בכך שעושה עצמו רשע, דהרי לענין הודאת בע"ד לכו"ע פלגינן הנאמנות, ונלענ"ד די"ל דטעמם בכל היכא שהאמינה תורה מגיד האמת, הוא רק היכא שלפי האמת מחויב המעיד להגיד לפני בי"ד, אבל היכא שאינו רשאי להגיד אין מקבלים בי"ד את דבריו, וכיון דרק לענין ממון האמינה תורה את הבעלים, ומשום דלענין זה ראוי באמת לעשות צדק ולהודות האמת, אבל לעשות עצמו רשע שלא נתנה לו תורה כח נאמנות ע"ז אינו רשאי להגיד ענין זה לפני בי"ד, ומשו"ה כשאומר ענין שמודה בזה לחובתו לחייב א"ע בחיוב ממון ומשים עצמו רשע ג"כ, אז אם דרוש לו להודאתו של ממון להשוות א"ע רשע, רשאי הוא ומחויב להגיד, מקבלים דבריו לפי כח הדין נאמנות שנתנה לו תורה, כאומר גנבתי שכונתו להודות דרך תשובה שגנב ממנו, אבל אם לענין הממון אינו דרוש לו להשים עצמו רשע, אינו רשאי לומר ענין זה לפני בי"ד ואין מקבלים דבריו, ומה"ט כתבו בתוס' דבאומר מזיד הייתי לענין אכילת חלב דמוכרח הוא לומר כן שלא להביא חולין לעזרה, אז מקבלים דבריו כפי שורת הדין של הנאמנות, והנה בעוברת על דת שכ' הראב"ד שאם היא בעצמה אומרת כן שאינה נאמנת, משום דהתם ליכא ענין שמכריחה להודות ע"ז, כיון דלענין היתר לקיימה לא יהי' שום תועלת בהודאתה, ולענין הפסד הכתובה אין נפ"מ כ"ז שאינו מגרשה, ומשו"ה לא שייך בזה דאומרת דרך תשובה. כנלענ"ד בזה לחומר הענין

פרק יג

גרסינן במס' יבמות ד' מ"ז מעשה באחד שבא לפני ר' יהודא ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל יש לך עדים א"ל לאו, יש לך בנים א"ל הן, א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואין אתה נאמן לפסול את בניך, ומי אר"י אבנים לא מהימן והתניא יכיר יכירנו לאחרים, מכאן אר"י נאמן אדם לומר זה בני בכור, וכשם שנאמן לומר זה בני בכור, כך נאמן לומר בני זה בן גרושה ובן חלוצה הוא וחכ"א אינו נאמן, ארנב"י ה"ק לי' לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי, רבינא אמר ה"ק לי' יש לך בנים הן, יש לך בני בנים הן א"ל נאמן אתה לפסול בניך ואין אתה נאמן לפסול בני בניך וכו' והילכתא כוותי' דרנב"י, והתניא כותי' דרבינא ההוא לענין יכיר איתמר. עכ"ל הש"ס. ובנמ"י שם הביא קושית הראשונים וז"ל וא"ת ואמאי יהיו נפסלים אפי' הי' נאמן והא קיי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, י"ל דמיירי בגר וגיורת ושניהם היו טוענים כן הרי בניהם עובדי כוכבים גמורים, עכ"ל. וכן כתב הריטב"א, יעו"ש, והנה לא בארו מה נפ"מ בטענת האם, אם הוא נאמן מטעם יכיר לומר שהבן בן נכרית, לא תועיל הכחשתה, ובחי' הרמב"ן ליבמות האריך בזה וז"ל קשיא לי' להראב"ד ז"ל כיון דקיי"ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר למאי נפ"מ וכו' וניחא לי' דגר וגיורת הוא שבאו לפני ר'"י והיו מוחזקים לנו בישראל מעליא, וקשיא לי שהרי לדבריו הכל תלוי בגירותה של אשה, ואין האב נאמן לפסול את האשה ולא האשה נאמנת לפסול את בנה ולמה הי' צריך לומר לדבריך נכרי אתה, וא"ת הוא נאמן על הבנים והאשה על עצמה, והלא כיון שהבן נפסל בדיבורה של אשה אף על עצמה אינה נאמנת וכן האב אינו נאמן על הבן לומר אמו שפחה היתה במקום שפוסל את אמו, כדאמרינן לענין (יבו"ם) צ"ל יכיר, ואינו נאמן על בנו גדול, ולא קשיא דכיון דאמר נתגיירנו שנינו בינינו לבין עצמינו והיא מודה לדבריו נאמנת על עצמה בשאין לה בנים, והוא נאמן על בנו לומר מן השפחה נולד לי, והרי עדותם מצטרפת לפסול הכל, עכ"ל הצריך לנו והדברים אלה נפלאים מאד דמש"כ דהאשה נאמנת על עצמה בשאין לה בנים, וביש לה בנים אינה נאמנת על עצמה תמוה, ראשונה מאיזה טעם תהי' נאמנת על עצמה הלא אדם קרוב אצל עצמה ואם נאמנת על עצמה כשאין לה בנים למה לא תהא נאמנת על עצמה כשיש לה בנים. ואם נימא משום דלא פלגינן הנאמנות, הלא מ"מ אר"י נאמן אתה לפסול א"ע ואין אתה נאמן לפסול את בניך, ובחי' הריטב"א שם כתב בזה"ל נאמן אתה לפסול את עצמו וא"ת והא אין אדם משים עצמו רשע, י"ל דזהו בישראל גמור אבל לא בזה שלא נתברר שהוא ישראל, אלא שהי' מוחזק בכך ימים רבים, א"נ דהכא לאו דוקא לפסול אלא לשווי' נפשי' חתיכה דאיסורא להיות אסור בבת ישראל וכן לכל שאר חומר עכו"ם. עכ"ל. והנה שיטה זו שיהי' נאמן על עצמו מחמת שלא נתברר כ"כ שהוא ישראל ולא יהי' נאמן על בני' קשה להבין, מאיזה טעם יהי' נאמן על עצמו יותר מעל אחרים, אבל עכ"פ הרמב"ן לא סביר לה, דהלא לריטב"א אף ביש לו בנים נאמן על עצמו אף שאינו נאמן על הבנים, ובחי' הרמב"ן שם בדיבור השני כתב להדיא דהא דנאמן על עצמו הוא רק משום חתיכה דאיסורא, דז"ל ומיהו לגבי עצמו אם בא ליכנס בקהל אסור, דהא שווי' נפשי' חתיכה דאיסורא, עכ"ל

ונראה לענ"ד לפרש דברי הרמב"ן עפ"י מש"כ הרמב"ם בפט"ו מה' א"ב הט"ז וז"ל, וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר