שערי ישר חלק ב קסד

אי אפשר להאמין אינו נאמן כלל. והנה לכאורה מצינו היפוך זה בכמה ענינים של מיגו, דבאשה שאמרה א"א אני וגרושה אני נאמנת משום מיגו, ואם באו עדים אח"כ אף אם נשאת תצא, כמו דאיתא במס' כתובות ד' כ"ג, דלמ"ד לא תצא הוא משום דסובר דגם שלא בפני בעלה אינה מעיזה, יעו"ש, הרי דמתחלקת הנאמנות דכל היכא דלא באו עדים נאמנת ואח"כ אינה נאמנת, וכ"כ באומר על שטר שאינו מקוים פרוע הוא נאמן מיגו דמזויף, ואם אח"כ נתקיים השטר אינו נאמן, כמבואר בח"מ ריש סי' מ"ו, אבל אין זו קושיא כ"כ דהתם קודם שבאו עדים שהיא אשת איש לא נתחזקה באשת איש בנאמנות גמורה רק מדין שוי' אנפשה חד"א, ולהתיר איסור זה סגיא במיגו זו, ונמצא שאין נאמנות גמורה גם על המיגו, דעכשיו אי"צ לנאמנות גמורה, וכ"כ באומר פרוע דנאמן מיגו דמזויף אי"צ עכשיו נאמנות גמורה כיון שלא נתחזק השטר למקוים אלא עפ"י הודאתו, ומשו"ה כל כה"ג אם אח"כ צריך לעדות גמורה בטלה הנאמנות. עוד יש להעיר לכאורה ממש"כ התוס' ריש ב"מ דמשו"ה באומר חצי' שלי אינו נאמן במיגו דאי בעי אמר כולה שלי משום דהוי מיגו להוציא, ובגמ' נאמר האי מיגו לאפטורי משבועה אי לאו משום דאיערומי קמערם, יעו"ש, אבל זה לק"מ דאי לאו משום איערומי קמערם הי' נאמן ליטול רביע בלא שבועה, אף דלא מהני האי מיגו ליטול חצי', דשם אין זה חילוק הנאמנות רק חילוק המעשה, היינו דמחזיקינן דרק רביע שלו ולא חצי

אמנם אף שלא מצאתי כעת להדיא בסתירת דברינו בשיטת התוס' שיהי' דין חילוק נאמנות בדין מיגו, נראה לענ"ד דאפשר לומר דגם להתוס' אפשר שיתחלק דין הנאמנות לחצאים, והא שהוצרכו לפרש בבעל שאמר גרשתי את אשתי דפלגינן דיבורא לומר שעכשיו גרשה, הוא עפימש"כ לעיל דענין מיגו אינו רק בירור גרידא, אלא דמהני ג"כ כעדים לקיום הדבר, והוא משום שבידו להקים ענין זה ע"י טענה או מעשה אחרת, כמו שבארנו לעיל בפ"ט, יעו"ש, והנה כשאומר גרשתי את אשתי כבר, אף דאיכא בזה בירור הענין דמה לו לשקר, שבידו עכשיו ליתן לה גט ויועיל לכל ענינים של להבא, אבל באמת אם גרשה כבר הלא אין בידו עכשיו להתירה, דכבר אינה אשתו ופסק ממנו כח הגירושין, ונמצא שלדבריו שכבר גירשה הלא לא הי' בידו עכשיו להתירה ואין לו כח נאמנות ולא מהני מיגו, דהוי רק בירור בעלמא, וחסר בזה דין קיום הדבר, וכעין שכ' התוס' דבאומר זה בני וכהן הוא אינו נאמן משום מיגו דאי בעי אמר אינו בני וכהן הוא, משום דלדבריו קרוב הוא, היינו אף דאיכא בירור משום מה לי לשקר, אבל לקיום הדבר ליכא בזה, דאם קרוב הוא אין בכחו להועיל מדין תורה בתורת עדות, כ"כ הכא אם כבר גירשה שוב אין בכחו להתירה בגירושין שניים, ומשו"ה אין בכח מיגו זה להועיל גם להבא, ורק למ"ד פלגינן דיבורא הוא דמחלקינן את הדיבור לומר שעכשיו גרשה ולא למפרע, היינו דאנו אומרים שלא פסק ממנו כח הגירושין עד שבא לבי"ד, ובשעת אמירתו כבר התירה בגט, והוי פלגינן דיבורא בזה, כמו באומר פלוני בא על אשתי דמחלקינן את המעשה שהי' באופן אחר שלא נתברר בעדותו מי האשת איש הנבעלת, אבל באומר זה בני שגם אם הוא בנו בידו לגרשה, גם לדבריו לא פסק כחו להתירה ע"י גירושין. מיהו מדברי הרמ"ה בס' יד רמ"ה לב"ב שם משמע דמפרש ענין פלגינן דיבורא במיגו שהוא התחלקות הנאמנות יעו"ש

והנה לענין הודאת בע"ד פשטות כל סוגיות הש"ס, דאם משים עצמו רשע בהודאתו, אין זה מגרע כלום דין הודאת בע"ד לענין ממון, דהרי באומר גנבתי משלם הקרן, וכן באומר מלוה שטר אמנה הוא זה, אכן בשטמ"ק לכתובות ד' י"ט הביא בשם הרא"ש בזה"ל הקשה הר"מ אמאי לא קאמר לעולם דקאמר מלוה ואינו נאמן לעשות עצמו רשע לומר ששוהה שטר אמנה בתוך ביתו, ותירץ דל"ק דבשלמא עדים אין נאמנים לעשות עצמם רשעים, דאין עושים בזה שום טובה משל עצמם במה שאומרים שטר אמנה הוא, אלא מפסידים למלוה ולא לעצמם, ולהכי משוו נפשייהו רשעים, אבל מלוה הוא מפסיד לעצמו ולא הוי רשע כיון שבא לעשות תשובה ולהפסיד ממון לעצמו, הרא"ש ז"ל, עכ"ל. וכן מטין דברי תוס' פ"ק דב"מ ד' ג' ע"ב ד"ה מה אם ירצה וכו' בסה"ד וז"ל וא"ת האיך נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע כדאמר פ"ק דסנהדרין גבי פלוני רבעני לרצוני, וי"ל דאין נאמן לפסול עצמו אבל הכא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה עכ"ל. וכן נראה שיטת הראב"ד ז"ל שהביא דבריו הר"ן בפ' המדיר לענין עוברת על דת שכ' דאם ליכא עדים רק היא אומרת שהאכילתו שאינו מעושר וכדומה, אינה מפסדת כתובתה, משום דאינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע, והקשו עליו דמודה לחבירו שגזלו או שחבל בו או שגנב ממנו חייב לשלם ממון, יעו"ש בר"ן ובשטמ"ק שם, ולכאורה הי' מקום לומר דשאני עוברת על דת דכיון דלענין איסור לא מהימנא ורשאי הוא לסמוך עלי' ואינו מוכרח לגרשה, וכן מצאתי אח"כ בס' הפלאה שמתרץ כן דברי הראב"ד: אבל לענ"ד אין הדברים מכונים, דהרי גם מה שמפסדת כתובתה ע"י זנות הוא ג"כ משום דעי"ז אינו רשאי לקיימה, ומ"מ באומרת טמאה אני לך שזנתה ברצון אף שרשאי לקיימה למשנה אחרונה דסוף נדרים מפסדת כתובתה, כמו שהבאנו דברי הרמב"ם לעיל, וכן מוכח מדברי תוס' כתובות ד' ט' ע"ב ד"ה אי למיתב לה כתובה שאף אם אינו נאמן לאוסרה עלי' נאמן להפסיד כתובתה, ומזה מוכח דאף שבעיקר הדבר כן הוא, שמחמת שעי"ז הוא מוכרח לגרשה, אבל מעתה אמרו שעיקר מעשה הזנות הוא סבה להפסד כתובתה ולא הידיעה שאח"כ תהי' הסבה, ובודאי כ"כ הוא בעוברת על דת, שהמעשה עצמה מה שהאכילתו דבר שאינו מעושר גורם להפסד כתובתה ולא הידיעה של אח"כ,