שערי ישר חלק ב קסג

אחר או לזה לאונסו, והכא כשאנו דנים לענין כתובה י"ל דהודאת בע"ד מהני להאמין שהפסידה כתובתה ע"י זנות כדברי', ולענין היתר לקיימה נשאר כמקודם, דלאו כל כמינה לאסור א"ע עליו בלי עדים, וסברת הרשב"א בתשו' הלא הוא כעין עובדא דרב יוסף ורבא, דגם לגבי האשה אי אפשר להאמינו אם נקבל המעשה כפי הגדתו שהוא זנה עמה, דאז רשע הוא ולדברי' רשע הוא כמו שאמר רב יוסף, או משום דמשים עצמו רשע כמו דאמר רבא וצריך לחלק הדיבור, שקצתו יתקיים וקצתו יתבטל, וכגון דא סובר הרשב"א ז"ל דבעינן שישתייר דיבור הראוי להתקבל, ולפי"ז דברי הרמב"ם ודברי הרשב"א נפרדים הם זמ"ז משני טעמים, האחד דהרשב"א מיירי בדין נאמנות בתורת עדות, והרמב"ם מיירי בהודאת בע"ד, והשני דהרשב"א קאי על ענין של חילוק הדבור, והרמב"ם קאי על חילוק הנאמנות ובזה מדויק מש"כ הרמב"ם שהעיקר אצלינו פסוק ומוסכם בכל התורה כולה דפלגינן דיבורא, דלכאורה הוא דבר תימה איך יתכן לומר על ענין דפליגי רב יוסף ורבא ואפשר גם ר' יהודא ורבנן, שהוא ענין פסוק ומוסכם בכל התורה כולה. ולפי מש"כ שכונת הרמב"ם על התחלקות הנאמנות אין תימה בדבריו אם סובר דענין זה הוא מוסכם בכל התורה, שבדיבור אחד הוא נאמן לענין זה ואינו נאמן לענין אחר, כמו באומר גנבתי, וכן בעדות אשה שאין מורידים לנחלה על פיו ולית מאן דפליג ע"ז. כנלענ"ד ברור ופשוט. ומה שכתבו התוס' ביבמות ד' כ"ה לפרש מה דאמר ר"י נאמן אתה לפסול א"ע ואין אתה נאמן לפסול את בניך, דל"ד להא דאמר ר"י באומר הרגתי דלא תנשא, דהתם נאמן על עצמו מטעם הודאת בע"ד או משום דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא, וכתבו בלשון מסופק, כתבנו לעיל לישב קצת דבריהם

פרק יב

ובמס' ב"ב קל"ד ע"ב גרסינן אמר רב יוסף אר"י אמר שמואל מפני מה אמרו זה בני נאמן מפני שבידו לגרשה, אמר רב יוסף השתא דאמרינן הואיל, בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה, כי אתא ר' יצחק בר"י אמר ר' יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן איני והאמר ר"ח ב"א אר"י נאמן, ל"ק כאן למפרע כאן להבא, איבעיא להו אמר למפרע מהו בלהבא מי פלגינן דיבורא או לא, רב מרי ורב זביד חד אמר פלגינן וחד אמר לא פלגינן, מאי שנא מדרבא דאמר רבא פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפים להורגו ולא להורגה, בתרי גופי פלגינן בחד גופא לא פלגינן עד כאן. והנה הרשב"ם והתוס' בסנהדרין מפרשים דאם פלגינן דיבורא הוא שאנו אומרים דעכשיו גירשה, שהוא חילוק מקרה המעשה, והיכא שידוע לנו דעכשיו לא גרשה אינו נאמן כלל, וכן מפורש בתוס' גיטין ד' כ"ז ע"ב ד"ה בזמן שהבעל מודה. יעו"ש ואזלי לשיטתייהו דאם נחזיק את המעשה כמו שאומר אי אפשר לחלק את תולדת הדינים לומר שלענין זה יועיל הנאמנות ולא לענין אחר, וסברי דכמו שלענין עדות גמורה לא מחלקינן הנאמנות, כ"כ הדין לענין נאמנות שמדין מיגו, שאם אי אפשר לומר שהמעשה הי' עכשיו לא אמרינן שיהני מה שאומר גרשתי מכבר להועיל לכל ענינים הנוגעים מכאן ולהבא, שאם נאמין מכאן ולהבא בע"כ עלינו להאמין גם למפרע ופליגי רב מרי ורב זביד אם פלגינן דיבורא לחדש אופן נאמנות המעשה לומר שהמעשה הי' בזמן אחר מכמו שאומר הבעל, וכמש"כ הרשב"ם בזה"ל או לא פלגינן דיבורא, אלא כיון דלא מהימנינן לי' בגירושי למפרע משום דאין בידו לעשות וליכא מיגו, נמצא שלא גרש אשתו למפרע והשתא נמי לא גרש, דאיהו לא טעין אלא גרושי למפרע, אנן טענינן לי', בתמי', עכ"ל. והמ"ד פלגינן סובר דאנו מחזיקים ומחדשים בעצמינו לומר שעכשיו גירש, אבל לומר שנאמין המעשה כמו שאומר רק שיהני לענינים שמכאן ולהבא אי אפשר, דאם נחזיק בתורת נאמנות שכך וכך הי' המעשה, עלינו להאמין גם לענינים הנוגעים למפרע, ומשו"ה אינו נאמן כלל, אמנם לכאורה לפי"ז למה נאמן באומר זה בני לפוטרה מן החליצה משום דבידו לגרשה, והרי הנאמנות בזה הוא שזה בנו לענין להועיל לפטור מחליצה שהוא ענין של מכאן ולהבא, ולמה לא נאמר כ"כ דלענין שמכאן ולהבא נאמן לומר שכבר גרשה למפרע, ונראה לענ"ד שכיון דמה שאינו נאמן מכאן ולהבא הוא מטעם דאי אפשר להאמין על למפרע, וכ"ז הוא רק אם יש בענין זה לחוש גם לענינים של למפרע, אבל אם יצויר דלמפרע ליכא שום ענין להסתפק בו לדינא, אז מהני מה שאומר כבר גרשתי' לענינים הנוגעים מכאן ולהבא, ומשו"ה באומר זה בני שענין זה אינו נוגע להאשה כלום רק לענין מכאן ולהבא, נאמן מחמת שבידו לגרשה לומר שזה בנו, אבל באומר גרשתי כבר יש לחוש שמא זנתה כבר והדבר נוגע גם למפרע, משו"ה אינו נאמן גם לענין של מכאן ולהבא כן הי' נראה לומר דלשיטת תוס' דמיא נאמנות מכח מיגו לנאמנות של עדים שנאמנות של ענין זה מכריח שנאמינו לגמרי, ואם אי אפשר שנאמינו לגמרי, אינו נאמן כלל, דכיון דגם בעדים שיטת התוס' הוא דלא כהראב"ד משום עשבמב"כ אלא להיפוך משום דאם נאמן למקצתו נאמן לכולו, ומה"ט סברי דבמעיד פלוני רבע שורי מיגו דנאמן על פלוני נאמן גם על השור, וכיון דאם יהי' נאמן גם על השור משום מיגו לא יהי' חסרון בדין, משו"ה נאמן לגמרי, אבל בקרוב ממש כמו בעובדא דאילעא וטובי' אינו נאמן גם ללוה כמש"כ לעיל, ומשום הכי י"ל דגם בדין נאמנות של מיגו אין דין הנאמנות מתחלקת ול"ד להודאת בע"ד דלכו"ע מחלקינן הנאמנות שנאמן לחוב לעצמו ולא לחוב לאחריני, דמה שנאמן לגבי עצמו אינו מכריח כלום שתתפשט הנאמנות לגבי אחריני, אבל היכא שהנאמנות גמורה לגבי כו"ע לענין אחד. ענין זה מכריח לכל ענינים, ואם