שערי ישר חלק ב קסב

כתב בתשובותיו, דבאומר אני זניתי עם אשתך לא פלגינן דיבורא, משום דכשאתה לוקח תיבות אני זניתי עם אשתך לא נשאר בעדותו שום טעם, והוכיח ענין זה גם מסוגית הש"ס דלא נזכר בגמ' רק בפלוני רבעני לרצוני ולא נקט אני רבעתי את פלוני, וכן נקט בש"ס רק פלוני בא על אשתי, ולא נקט להיפוך אני באתי על אשת פלוני (כן הביא הנוב"י בשמו ואין ת"י תשובה זו), והקשה הגאון הנ"ל על דבריו מפלוני בא על אשתי, דאם נימא דרק היכא דאפשר למיגו דבורו פלגינן, א"כ אם נגייז תיבות על אשתי ונשייר תיבות פלוני בא ואין כאן עדות, יעו"ש שהאריך בסתירת דברי הרשב"א, ולפי מש"כ יש לומר דרק היכא שמעיד על עצמו שאינו בתורת הגדה כלל, אז סובר הרשב"א דבכהאי גוונא צריך לגייז דבריו כדי שישאר דיבור של הגדת עדות כראוי, אבל במעיד על קרוב ורחוק, י"ל דיודה הרשב"א דאי"צ לגייז דוקא הדיבור, אלא שמחלקים החזקת הנאמנות לומר שאנו מחזיקים שהי' המעשה באופן כזה שאינו נוגע הענין להקרוב, משום דכיון דהגדת קרובים ג"כ חשיבה הגדת עדות רק שאינה מועלת מגזיה"כ לחדש דין על הקרוב, אבל אם אנו מחדשים ע"י דבריהם דין על הרחוק לחוד, ובאופן שלא יהי' איזה הכרח שיהי' נוגע ענין זה אל הקרוב, בכה"ג לישא שום חסרון בדיבור של הגדה ומתקיים העדות בלי גזיזת הדיבור, וי"ל דהרשב"א סובר דקריבת אשה לבעלה הוא לענין עדות כדין קרוב ולא כשיטת הראב"ד דסובר שהוא משום בע"ד, ומשו"ה בפלוני בא על אשתי אי"צ למיגז את התיבות "אל אשתי" ולשייר התיבות "פלוני בא", רק לענין תכלית ההגדה אנו מחזיקים להאמינו שפלוני זנה עם אשת איש, ולא נתחזק אצלנו שום נאמנות שאשתו זנתה. והדוגמאות שכ' הרשב"א כגון אני רבעתי את פלוני ואני באתי על אשת פלוני הוא רק באופן שמעיד על עצמו, אבל במעיד לרחוק ולקרוב לא נזכר בדברי הרשב"א חידוש זה שצריך למיגז הדיבור ולהשאיר דבור שלם להגדת עדות, ובדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ס"ל להרשב"א כהתוס' שהבאנו לעיל דהיכא דאי אפשר לחלק את המעשה לא אמרינן עשבמב"כ

עוד שם בס' נוב"י נשתבח שמצא תנא דמסייעא שנקט בהדיא דלא כהרשב"א והוא ממש"כ הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה סוף נדרים על משנה אחרונה, האומרת טמאה אני לך וכו', וז"ל אי אפשר זה הדין, דנוטלת כתובה ויוצאה, באשת ישראל בשום פנים, לפי שאם אמרה שנטמאת באונס הרי היא מותרת לבעלה ואם אמרה שנטמאת ברצון אין לה כתובה, לפי שכל שמודה שזנתה ברצון אבדה כתובתה וכו' והבחירה לו אם ירצה יגרש ואם רוצה תהי' תחתיו אחר שאין שם עדים וכו', ולא נאמר אילו היית מכחיש אותה ומפני כן היית בא עלי' א"כ אתה מחויב בכתובתה לפי שהעיקר אצלינו פסוק ומוסכם עלי' בכל התורה כולה דפלגינן דיבורא, ר"ל שאנו נאמינהו הדבר בעצמו לענין זה ולא לענין אחר. עכ"ל. ומסיק הנוב"י בזה"ל הרי שכתב בהדיא שנאמן על הדבר בעצמו ולא לענין אחר הרי לך בהדיא דלא כהרשב"א, דלהרשב"א לא פלגינן אלא בשני עדים, כדי שלא יבוטל אותו דיבור שאנו מקיימים, ואותו הדיבור בעצמו שאנו מקיימים לא פלגינן, ועוד שהרי הרמב"ם כתב זה לענין אשה שמודה שזנתה שהפסידה כתובתה, ואעפי"כ מותרת לבעלה לפי דפלגינן דיבורא ואנו מאמינים כלל היוצא מדברי שאבדה כתובתה, אבל אין אנו מאמינים לה שזנתה ונאסרה על בעלה, וא"כ הרי תיכף שאין אנו מאמינים לה זנותה ומתירים אותה לבעלה, א"כ בטלה דבורה לגמרי ולא זנתה, ואיך אבדה הכתובה, אלא ודאי דלא משגחינן בהאי סברא דהרשב"א כלל, והרי לך תנא רבה דפליג בהדיא על סברת הרשב"א ז"ל. עכ"ל

ונפלאתי מאד על דבריו, מה ענין זה של הרמב"ם לדברי הרשב"א, דבהודאת בע"ד ודאי לא שייך לומר דבעינן שישתייר דיבור או למיגז דיבור, דכל ענין של הרשב"א שייך בהגדת עדות דבעינן הגדה מפיו דוקא, אבל בהודאת בע"ד דמהני גם שתיקה והוכחה וכה"ג, כל שמוכח מדבריו ענין הודאה לחוב לעצמו חשוב הודאת בע"ד. אמנם דברי הרמב"ם בעצמם צריכים ביאור מש"כ על ענין זה שהעיקר אצלינו פסוק ומוסכם בכל התורה כולה דפלגינן דיבורא, איזה ענין מחודש כאן, הלא לכאורה הוא דבר מוסכם בש"ס דלחוב לעצמו נאמן ולחוב לאחרים אינו נאמן, והאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ונאמן על שליטת הפרעון ולא על שלילת ההלוה, ולא נזכר בש"ס בשום מקום שיהי' תלוי בדין פלגינן דיבורא, וכן באומר גנבתי דמשלם הקרן, ובודאי לא יופסל לעדות עפ"י עצמו וכן באומר לא פרעתי נאמן על עצמו ולא על הערב, והנראה לי בכונת הרמב"ם ז"ל דכאן מצא ענין מחודש יותר מבשאר דוכתי, דבכל דוכתי אין הענינים סותרים זא"ז, כי באומר גנבתי שהנתבע זוכה בתשלומי הקרן עפ"י הודאתי, לא נזכר בש"ס להדיא שיקבלנו הזוכה בעצמו את הגנב לעד להעיד לטובתו, וכן באומר לא לויתי אין שום סתירה אם מאמינים לו על שלילת הפרעון ולא על שלילת ההלואה, וכן באומר אמנה הי' דברינו, אינו נאמן בחב לאחריני, ויהי' נאמן על עצמו, כשאומר מלוה, דאין כאן דבר והפוכו באיש אחד, אבל כאן הוא דבר והפוכו באיש אחד שמן הדין הוא רשאי לקיימה מפני שאינו מאמין בדברי' שאומרת שזנתה, וכשמגרשה אינו נותן כתובתה, וע"ז אומר הרמב"ם שפלגינן דיבורא, רוצה לומר שנאמינהו הדבר בעצמו לענין זה ולא לענין אחר, היינו דאין אנו מחלקים לומר שהי' קצת מן המעשה ולא כולה, אלא הדבר בעצמו כפי שהוא לענין זה נאמן ולא לענין אחר כמו באשה שע"א מעיד שמת בעלה, שנאמן להשיאה ולא להורידה לנחלה על פיו, וענין זה לא שייך כלום להא דרב יוסף ורבא, דשם לרבא פלגינן את הדיבור, שמקצת מן הדיבור מתקבל לעדות ומקצת אינו מתקבל לנו כלום, דאמרינן שרבע לאיש