שערי ישר חלק ב קסא

הנאמנות שיהיו נאמנים לגבי הלוה ולא לגבי ערב, ולשיטתו בדין זה לא פליג רבא על רב יוסף, ולדבריו לכאורה ראוי לומר דבאומרים אנוסים היינו מחמת ממון ועכשיו עשינו תשובה, או לר"מ אם אומרים אנוסים היינו מחמת נפשות שמעידים על עצמם שלא עשו מדת חסידות, באופן דלגבי השטר נוכל להאמין כפי שהם אומרים, דלא שייך בזה לדבריך רשע אתה, ראוי לחלק הנאמנות שהעדים ישארו בכשרותם ככל אדם דאין נאמנים על עצמם כלום, אבל לגבי השטר יהיו נאמנים, כיון דליכא בזה חסרון משום לדבריך רשע אתה, וכן ליכא חסרון מדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דמה שנוגע לגבי עצמם אינו בתורת הגדה, והנה מסוגית הש"ס במה דאמרי' דלרבא אינם נאמנים באנוסים מחמת ממון, י"ל דמיירי דאין אומרים עכשיו עשינו תשובה, וכן מה דאמר רב חסדא אליבא דר דקסבר דעדים שאמרו להם חתמו שקר יהרגו ואל יחתמו בשקר, אפשר דמפרש כפירש"י דמשוו נפשייהו רשעים, דמפרש דר"מ סובר דדינא הכי, אף דלפי"ז קשה מה דמהדר רבא אילו אתו לקמן לאמלוכי אמרינן להו חתומו, אם נאמר דר"מ סובר באמת לדינא דיהרגו ואל יחתמו בשקר, אבל מ"מ הלא רש"י ז"ל מפרש כן, ובשטמ"ק הביא כמה פירושים בזה, וכולם נתקשו בביאור דברי רב חסדא יעו"ש. אבל כ"ז דחוק לתרץ כן שיטת הראב"ד ז"ל

ונראה לענ"ד לומר בסברת הראב"ד דאף דסובר בדין אילעא וטובי' דמה דלא מהימני לגבי לוה הוא משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ובלא"ה היו נאמנים לגבי לוה ולא אגבי ערב, הוא דוקא בכה"ג דחסרון הנאמנות לגבי לוה אינו משום חסרון של תורת הגדה, דאדרבה מחמת זה שהגדת קרובים חשיב הגדת עדות, מה"ט סובר הראב"ד דאמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, אלא דגזיה"כ הוא אף שהגדת קרובים הגדה היא שלא יועיל עדותם, בכה"ג סובר הראב"ד דאי לאו משום עשבמב"כ היו נאמנים לגבי לוה, אף שאינם נאמנים לגבי ערב, אבל כשמשים עצמו רשע דהחסרון בזה דאדם קרוב אצל עצמו שאינו בתורת הגדה כלל, אלא בתורת בע"ד כמו שכ' הראב"ד ז"ל, אז אם הענין אפשר להתחלק, כמו בפלוני רבעני או פלוני בא על אשתי, דפלגינן דיבורא להחזיק הענין רק בנוגע לפלוני, ואז אף שמתבטל קצת מהגדתו, עדיין נשאר בזה הגדה שלמה, אבל באונסים היינו שענין אחד הוא שאינו מתחלק, וכשאנו דנים לענין השטר, בע"כ עלינו לדון גם לגבי עצמם של העדים, כיון דשם לא פלגינן דיבורא, וכיון דכשאנו דנים לגבי עצמם איכא חסרון בדין עדות, דבע"ד לא חשיב עד כלל, וחסרון זה שולט בעיקר ההגדה, ושולל מכאן כל תורת הגדת עדות, ומשו"ה אינם נאמנים דבטל מזה כל דין עדות, אבל בקרובים אף דסובר הראב"ד דהגדה אחת היא גם בפלוני רבעני וכדומה, ומכש"כ בעובדא דאילעא וטובי' כיון דקרובים ליכא שלילת הגדה גם כשמעידים רק על הקרוב בלחוד, רק להיפוך דין קרובים מבטל עדות מעליא, בכה"ג סובר הראב"ד דאם לא הי' בזה דין עשבמב"כ, הי' הדין להאמין לגבי לוה אף שאינם נאמנים לגבי ערב, ולפי"ז נראה לומר דבזה פליגי רב יוסף ורבא, דרב יוסף סובר דבמה שנוגע להרובע כל הדיבור הוא בתורת הגדה, אף דמה שמשים עצמו רשע הוא הכל ענין ההגדה, ועלינו להתחשב עם כל הדיבור, ומשו"ה רשע הוא ואין להאמינו, דאי אפשר לחסר מדיבורו כלום, כיון שכל הסיפור הכל הגדת עדות הוא, ורבא סובר כיון דמשים עצמו רשע ואדם קרוב אצל עצמו אין דיבור זה בכלל הגדה, ומשו"ה משיירים מדיבורו מה שנשאר תורת הגדה, ועל מה דשיירינן נאמן. וכן יש להעמיס גם בדברי הרמב"ם בפי' המשנה שכ' דר"י סובר אדם משים עצמו רשע, היינו דליכא חסרון בהגדה אם משים עצמו רשע, ומשו"ה אם גזלן כשר לעדות אשה משיאים על פיו אף שמשים עצמו רשע, דלרב יוסף ליכא חסרון מה שמשים עצמו רשע, אבל לפי"מ דקיי"ל כרבא דאם משים עצמו רשע מתבטל העדות אז יש חילוק אם הענין מתחלק, פלגינן דיבורא ונשאר הגדה שלמה, ואם אין הענין מתחלק בטלה העדות מכאן לגמרי משום חסרון תורת הגדה. והוא דבר מתקבל בעזה"י

ומעתה הנה לדינא אין הבדל בין שיטת הראב"ד לשיטת התוס' רק בדבר אחד, שהוא במעיד לרחוק ולקרוב באופן שאפשר לחלק הדיבור, דלהראב"ד לא פלגינן משום דעשבמב"כ, ולהתוס' פלגינן, כמו שכתבו להדיא בפ"ק דסנהדרין דאם הי' כהן נשוי אחותו שהוא ואחר מצטרפים להרוג את הבועל, אבל אם מעיד בענין שנוגע לו לעצמו ולאחר, ואי אפשר לחלק הדבור והמעשה, אין כאן עדות, בין להתוס' ובין להראב"ד כמש"כ. ולכאורה קשה מהא דפסק בחו"מ סי' ל"ז סעי' ו' אם טען אחד מהשותפים דבר שהוא חובה לו ולחבירו, נאמן כעד לחייב שבועה את חבירו, ולפטור משבועה את שכנגדם, ואם שני שותפים העידו חובתם נאמנים לחייב את חבריהם, עכ"ל. והנה מה שנאמן לחוב לעצמו הוא משום הודאת בע"ד ולא בתורת עדות ואיך מהני עדותו לחבירו הרי הוא בע"ד באותו עדות, ומזה מוכח לכאורה דפלגינן דין הנאמנות אף שהוא משותף בענין זה ועדות אחת היא לשניהם, אבל לאחר העיון נראה דל"ק דכיון שנאמן לחוב לעצמו משום הודאת בע"ד, ממילא אין העדות המשותפת נוגע אלי' כלום אם נאמן או לא, שהרי מתחייב בין כך ובין כך ע"י הודאת בע"ד, וענין דין הנאמנות משום תורת עדות נוגע רק לחבירו ולא לדידי' ואין כאן השתתפות בהגדה זו להמעיד, ומשו"ה נאמן, אבל אם לעצמו אינו נאמן משום הודאה בע"ד כגון שמשים עצמו רשע, אז הוא משותף בהגדה ומחמת זה מתבטל העדות. וזה פשוט לענ"ד

ועפי"ד יש מקום לתרץ שיטת הרשב"א ז"ל מקושית הנוב"י מ"ק סי' ע"ב דהרשב"א