שערי ישר חלק ב קנט

דגם בדברי ר' יהודא צ"ל שאנו מחלקים את גוף המעשה לומר שנאמן לפסול א"ע, הוא ג"כ באופן שאנו מחזיקים לומר אולי מחמת ענין אחר הוא ראוי להיות כדין נכרי בכל הנהגותיו, ואינו נאמן על הענין שנתגייר בינו לבין עצמו, דכיון דנקטו להלכה עפ"י דברי ר"פ ור"ה ברי' דרב יהושע דאין נאמנות מתחלקת, משו"ה רצו לפרש בדברי ר' יהודא שהוא משום פלגינן הדיבור, היינו חלוקת הענין של גוף המקרה ומשו"ה מקשו מר"י אר"י דסובר במעיד הרגתי דלא מפלגינן המעשה לומר שמת בעל האשה ע"י סבה אחרת שלא ע"י הריגתו ועפי"ד יש ליישב קצת מה דמסקו בתירוצם בלשון מסופק "ומיהו י"ל" דהתם לא מטעם עדות הוא, אלא הא דפסלינן היינו לאוסרו בבת ישראל דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא, דבאמת ענין זה מוקשה כמו שהבאנו לעיל בפ"ד דאם נכרי הוא ליכא עליו איסור לישא בת ישראל, ובארנו שם דנאמן לעשות איסור לגבי העולם מחמת שהוא בעלים על הנהגה זו ובאופן זה הוא התחלקות הנאמנות, דלגבי ענין זה נאמן על אחרים ג"כ ועל הבנים אינו נאמן, והטעם בזה נראה דמה שאנו מאמינים אותו לגבי העולם שתאסר בת ישראל עליו, אינו בתורת נאמנות על גוף הדבר אלא על דין איסור, שאיכא בזה איסור מחמת מקרה שאינה ידועה לנו, וזה ביאור לשון חתיכה דאיסורא בלא שם, שלא נתברר לנו סבת האיסור, רק נתברר לנו שהוא חתיכה דאיסורא והוא ענין מחודש מה דלא מצינו כ"כ להדיא בש"ס, ומשו"ה כתבו בלשון "מיהו י"ל". ומה דהקשו רק על הגמ' ולא הקשו על דברי ר' יהודא במשנה, נלענ"ד די"ל דאי לאו דאמרו בגמ' דדברי ר' יהודא ורבנן מישך שייכי לפלוגתא דרב יוסף ורבא, הי' מקום לומר דכיון דמה שנאמן ע"א לעדות אשה, אינו בתורת עדות, כיון שנאמנים כל הפסולים וע"כ עלינו לומר שהוא משום גדרי הוכחה ואומדנא, כמו שכ' בש"ש, הבאנו לעיל בפ"ה ענין זה, ומיסתבר לומר דרק בענין שדברי העד מתקבלים איכא אומדנא, אבל אם עלינו לקבל קצת מדבריו לגרוע ולהוסיף, אין ענין זה מתקבל לנו להכרעת אמתית דבריו. ובתשו' מהרשד"ם חלק יו"ד סי' רנ"ד כתב לתרץ קושיא זו דהי' אפשר לומר שמטעם גזירה הוא שלא תנשא, לו ולא אבין דבריו דא"כ למה באומר הרגנוהו תנשא לאחרים ולא גזרינן שתנשא לו, ובתשו' זו הובא שנתקשו שואלי' בדברי תוס' אלו דהרי לרב יוסף נאמן על עצמו לפסול א"ע ואין נאמן על חבירו, ועיי"ש בדבריו מה שמתרץ קושיתם ולא ירדתי לסוף דעתו בענין זה, ומדבריו נראה דנקט לדבר פשוט דלר"י ורב יוסף נאמן ע"ע לגמרי וכבר כתבנו שדבר זה הוא רחוק ודחוק

ובהא דאמרי' במס' כתובות דלרבא דסבר אאמע"ר, אם עדים אומרים כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים היינו מחמת ממון, אין נאמנים אף שאין כתב ידם יוצא ממק"א והשטר מתקיים על ידם, היינו שנאמנים בעדותם שכ"י הוא, ואין נאמנים על מה שמעידים שאנוסים היו, הקשה הגאון רע"א ז"ל בס' דו"ח למס' כתובות ד' י"ח וז"ל ק"ק בההיא דפלוני רבעני דאמרינן אאמע"ר, היינו דאינו נעשה פסול עפ"י עצמו וכו', וה"נ הכא אם היו אומרים דהשטר אמת כדינו מדעת הלוה אלא דאנו פסולי עדות והשטר חספא, בזה אמרינן דאינו נפסל עפ"י עצמו והשטר כשר, אבל בזה דאומרים דהמלוה אנסם לחתום, והשטר פסול בעצמותו, שלא נעשה מדעת הלוה וראוי להאמינם במיגו, א"כ מה בכך דאינו נפסל עפ"י עצמו, מ"מ נהימנינהו שהמלוה אנסם והשטר פסול בעצמותו, מזה מוכח דכללא הוא דאאמע"ר לאו דוקא שאין דנים אותם לפסולי עדות, אלא דהבי"ד אין שומעים לדבריהם שעשו כך וכך מעשה רשע, אמנם תמוה לי מסוגיא דיבמות דמבואר באומר הרגתיו אף אם לא פלגינן דיבורא, מ"מ אם גזלן כשר לעדות אשה מהימן ומשיאים אותה על פיו הא מ"מ נימא דאאמע"ר ולא מהימנינן לי' דעשה מעשה זאת שהרג. עכ"ל. ולא ירדתי לסוף דעת קדשו בקושיתו זאת, דבפשטות כונתו דיועיל העדות לגבי השטר להחזיק שנעשה ע"י אונס מחמת ממון ולא יהיו נפסלים העדים בעדות עצמם, היינו לחלק דין הנאמנות ולא לחלק המעשה, אבל אם זו הוא כונתו הלא אין כאן מקום לקושיא, דהרי זה דומה לאומר פלוני רבעני לרצוני לרב יוסף, דלדבריו רשע הוא ואין להאמינו לומר שהשטר נעשה שלא מדעת הלוה, ואם היו אומרים אנוסים היינו ועכשיו עשינו תשובה וכשרים הם עכשיו לעדות זו לומר שהשטר פסול בעצמותו, מלבד שלא נזכר ענין זה בדבריו, הנה בכה"ג אם היו אומרים לפסול השטר מחמת חסרון עדות ראוי להאמינם, שאין מעידים לפסול א"ע כלום, וכנראה כונתו דנהימנינהו על השטר שלא בתורת עדות אלא משום מיגו כיון דאין כ"י יוצא ממק"א, ולענין מיגו ליכא חסרון לומר שלדבריו רשע הוא, דגם רשע מהימן ע"י מיגו שלא בתורת עדות

ובס' ש"ש ש"ז פ"ה כתב להוכיח דהאי כללא דאאמע"ר הוא אפילו במקום שאינם נפסלים לעדות, אלא כל שאומר על עצמו שעשה שלא כדין התורה, הו"ל משים עצמו רשע ואין אדם נאמן על עצמו כך, והוכיח כן מדברי הרשב"א בחי' לכתובות בהא דאיתא בברייתא דר"מ סובר דגם באומרים אנוסים היינו מחמת נפשות אין נאמנים אף אם אין כ"י ממק"א, ואמר רב חסדא בטעמא דר"מ דקסבר עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו דיהרגו ואל יחתמו בשקר, וז"ל ואע"ג דקיי"ל אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ג' דברים בלבד וכו' מ"מ מדת חסידות הוא דליקטלי' ולא יחתמו שקר, ואי לא עביד משוי נפשי' רשיעא וקסבר ר"מ דאפילו בכה"ג אאמע"ר שאינו חסיד. עכ"ל. והקשה ע"ז בס' ש"ש מהא דאמרינן במס' יבמות דאף לרב יוסף דלא פלגינן דיבורא אם גזלן כשר לעדות אשה מהימן ומשיאים האשה על פיו, הרי מוכח דאף דמשים א"ע רשע אם אינו פוסל