שערי ישר חלק ב קנז

ולכן נראה לענ"ד דגם לר' יהודא ורב יוסף אינו נפסל לעדות ואינו נעשה רשע ע"י הגדתו שאומר הרגתי או פלוני רבעני לרצוני, ומה שאמר רב יוסף רשע הוא הכונה בזה שלדבריו רשע הוא, וכמו דאמרי' במס' יבמות ד' מ"ז מעשה באחד שבא לפני ר' יהודא ואמר לו נתגירתי ביני לבין עצמי, א"ל ר"י יש לך עדים, א"ל לאו, יש לך בנים, א"ל הן, א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואין אתה נאמן לפסול את בניך ומי אר"י אבנים לא מהימן והתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן אר"י נאמן אדם לומר זה בני בכור, וכשם שנאמן לומר זה בני בכור, כך נאמן לומר בני זה בן גרושה הוא וכו' אמר רנב"י ה"ק לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם, וכ"כ נפרש כאן דטעמייהו דר' יהודא ורב יוסף דסברי לא פלגינן דיבורא, ואם לקבל העדות כמו שאומר הרי הוא רשע ורשע פסול לעדות, ומשו"ה אינו נאמן כלל, וכן מוכח להדיא ענין זה כדברינו מהירושלמי דיבמות פ"ב הי"א דאמרינן שם על דברי ר' יהודא שאמר הרגתיו לא תנשא אשתו וז"ל, הרגתי' מה נפשך קטלי' החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו לא קטלי' בחיים הוא, עכ"ל. הרי מפורש בהירושלמי דלר"י ג"כ אין אדם נפסל ע"י עצמו אלא דאי אפשר לנו לקבל העדות להאמינו להשיא את האשה כיון דלא פלגינן דבורא, הרי ממ"נ אינו נאמן דאם אמת כדבריו שהוא הרג אינו כשר להעיד ואם אינו אמת חי הוא, ועפי"ז נפרש דמה דאמרינן בגמ' דילן דלרבא דאמר אדם קרוב לעצמו ואמע"ר הוא משום דסבר פלגינן דבורא, ומשו"ה לא שייך בזה לומר לדבריך רשע אתה, שהדבור זה מה שמשים עצמו רשע כאילו אינו, ומקבלים עדותו באופן שאנו מוציאים שהי' המעשה באופן אחר שלא כמו שאמר הוא, ובפלוני רבעני לרצוני אמרינן שהי' לאונסו או שרבע לאחר, ורב יוסף סובר כר' יהודא דלא פלגינן דיבורא, ועלינו לקבל העדות כפי שמגיד העד, ולדבריו אין כאן עדות כלל ובטלה עדותו בין לעצמו ובין לחבירו

ועתה נבוא לבאר ענין זה, בס"ד, עפ"י שיטת הראשונים ז"ל, דהנה לפי מש"כ אין שום הוכחה מדברי ר"י דאם מעיד על עצמו ועל חבירו שכמו שאינו נאמן על עצמו לא יהי' נאמן על חבירו, ובפשטות מוכח מהגמ' דגם לרב יוסף אם גזלן כשר לעדות אשה, שנאמן להשיא את האשה, אף שאינו נאמן על עצמו שהוא הרגו להעשות רשע עפ"י עצמו, ועלינו לומר דבנוגע לחבירו אנו מקבלים עדותו שהי' המעשה שהוא הרג את בעל האשה, ובנוגע לעצמו אין לנו מאמינים לו, והוא התחלקות כח הנאמנות, ובענין זה לא פליג רב יוסף, וכמש"כ לעיל, דמה"ט לא הובא פלוגתא דר"י ורבנן בגיטין לענין עבד שהביא גיטו, באופן דלפי"ז באומר פלוני בא על אשתי אפשר שגם לרב יוסף נאמן להורגו ולא להורגה דלגבי הבועל מהני עדותו ולגבי אשתו לא מהני עדותו, ולכאורה נסתרים דברינו ממה דאמרינן במס' סנהדרין אחרי שהובא שם מה שאמר רבא דלא כרב יוסף דבפלוני רבעני משום דאדם קרוב אצל עצמו ואאמע"ר, מביא הש"ס מה שאמר רבא בפלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפים להורגו ולא להורגה, מאי קמ"ל דמפלגינן דיבורא, היינו הך יעו"ש. ולפי מש"כ בדין זה דבא על אשתי גם לרב יוסף מהימן להורגו ולא להורגה, ואינו ענין כלל לדינא דפלוני רבעני, אמנם י"ל דשפיר פריך הש"ס דכיון דסובר רבא שם דפלגינן דיבורא, מכש"כ בדין זה דאפשר למיפלג דיבורא ולהאמין שבא על אשה אחרת, ומה דאיכא בענין זה עוד ענין דאפשר גם לחלק הנאמנות, הלא לא נגרע בזה כלום, כן הי' נראה לומר ענין זה מסברא, אבל באמת נלענ"ד דבענין זה פליגי רבוותא, דהנה בתוס' יבמות שם בד"ה לימא כתבו וז"ל, לימא רב יוסף דאמר כרבי יהודא, תימה דהכא לר' יהודא לית לי' פלגינן דיבורא, ובפ' החולץ אמרינן ההוא דאתא לקמי' דר' יהודא ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל נאמן אתה לפסול א"ע ואי אתה יכול לפסול את בניך אלמא פלגינן דיבורא, ומיהו י"ל דהתם לא מטעם עדות נאמן (דהא אדם קרוב אצל עצמו ועוד דאם נאמן לפסול א"ע איך יתכן שיהיו בניו כשרים) אלא הא דפסלינן היינו לאוסרו בבת ישראל דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא או אם נגח שור של ישראל את שורו פטור מטעם הודאת בע"ד עכ"ל, ולפי מש"כ לחלק בין התחלקות דיבור של עדות לבין חילוק דין הנאמנות, באופן דגם רב יוסף ור' יהודא סברי דמחלקינן כח הנאמנות, אין קושיתה מובנת כלל, דהתם לא פלגינן הדיבור לומר שהי' המעשה באופן אחר, אלא לגבי עצמו מחזקינן שנתגייר בינו לבין עצמו ולגבי בניו מחזקינן שנתגייר כהוגן, והכא באומר הרגתי אי אפשר להאמין להתיר את האשה אם לא נפליג את הדיבור דלדבריו רשע הוא כמו שהבאנו מדברי הירושלמי, וביותר תמוה דמסקו ומיהו י"ל דהתם לא מטעם עדות נאמן, דמלשונם משמע דגם תירוץ זה אינו ברור להם כ"כ רק דאפשר לומר כן, ולפי השקפת שכלנו אין כאן מקום לכל עיקר הקושיא

וליישב קצת דבריהם הק' נלענ"ד עפי"מ דחולקים הראשונים בשיטותיהם בביאור דין דאילעא וטובי' במס' מכות ד' ז', דאמרינן שם אילעא וטובי' קריבי' דערבא הוו, סבר רב פפא למימר גבי לוה ומלוה רחיקי נינהו, א"ל ר"ה ברי' דרב יהושע לר"פ אי לית לי' ללוה לאו בתר ערבא אזיל מלוה, ע"כ, ופי' רש"י שם דעדי הלואה היו קרובים אל הערב, וכן משמע בתוס' שם שכ' וז"ל, מכאן דיש ליזהר בעדי ממון שלא יהיו קרובים לא ללוה ולא למלוה ולא לערב עכ"ל. וברא"ש שם האריך בענין זה וז"ל פירש"י דעדי הלואה הוו, ודמיא להא דירושלמי כתב נכסיו לשני ב"א והעדים כשרים לזה ופסולים לזה, ה"נ כיון דאי לית לי' ללוה אזל בתר ערבא א"כ נכתב השטר על הלוה ועל הערב וכיון דפסולים לערב פסולים אף ללוה, והראב"ד כתב שטענותיהם על עסקי פרעון כגון