שערי ישר חלק ב קנג

ענין עדות שאנו דנים ההכשר והפסול, מהראוי לומר דכמו דע"א נאמן לפוסלו כ"כ הבע"ד בעצמו נאמן, דלענין איסורים גם האשה שאמרה נטמאתי נאמנת כמו שנאמנת על ספירתה וטבילתה, והנה מסוגית הש"ס דיבמות דבאומר הרגתי אינו נאמן לפסול א"ע אף לעדות אשה שכל העדים כשרים, לכאורה מוכח דגם לענין עדות דאיסורים ג"כ אינו יכול לפסול א"ע, דעדות אשה להעיד שמת בעלה נאמן ע"א וגם עבד ואשה, דאל"ה יהי' נאמן על עצמו שרשע הוא ופסול לעדות אשה, אבל באמת אין ראי' מזה דאם אינו נאמן לפסול א"ע לעדות של ממון ונפשות וישער בכשרותו להעיד על כל עדות שבתורה איך יופסל לעדות של איסורים שענין זה הוא דבר שאי אפשר, שאם העד כשר לכל עדות שבתורה ולא יהי' נאמן על איסורים, ולפי"ז לא יצויר חלוק זה שכתבנו בין עדות לדיני ממונות לעדות של איסורים. ורק לענין להכשיר עד שנפסל לברר שעשה תשובה יהי' חילוק, דלהכשירו לעדות של ממון ונפשות צריך שני עדים ולהכשירו לעדות של איסור והיתר סגי בע"א ויהי' כשר לעדות של איסורים ויהי' פסול לעדות של ממון, אבל להיפוך לפסלו לאיסורים ולהכשירו לשאר עדות, לא יתכן בשום פנים. ומה שכ' המהרי"ק דלענין לפסול שוחט סגי בע"א אם אינו מכחישו, ולשאר עדות ודאי דלא יופסל בזה, אין סתירה לדברינו, דבאמת גם השוחט אינו נפסל לעדות של איסורים עי"ז ששחט שלא כהוגן ועבר על לפני עור, אלא שנעשה חשוד על ענין זה להאכיל טריפות, וכל החשוד לאותו דבר אינו דן ואינו מעידו, אף שיש לדון בשוחט בהמת חבירו שלא בהכשר שיהי' כגזלן ויופסל לכל עדות, אבל זה רק אם עושה במתכון להפסיד ממון חבירו אבל אם נעשה שלא בכונה אף אם יהי' באופן שחייב לשלם ולא הודיע לבעלים ומאכילים טריפה, הוא רק כבע"ח שלא שלם חובו שאינו נפסל משום זה, ומשו"ה אין אנו דנים בזה לפוסלו לעדות, אלא דינו כחשוד לאותו דבר, אבל לאיסורים אחרים יהי' נאמן כבתחילה, אבל בכ"ז ענין זה צריך ביאור, דלפי"ד אם יאמר שוחט על עצמו שהאכיל טריפות יהי' נאמן, דלענין איסורים ע"א נאמן, וכל היכא שע"א נאמן גם בע"ד נאמן, וכל הפוסקים האחרונים נקטו דרק היכא דמוכח שהודה דרך תשובה נאמן, עי' פ"ת יו"ד סי' א' ס"ק כ"א שהביא מתשו' שיבת ציון והחת"ס, וכן מוכח מהגמ' כתובות ד' י"ט ע"א דלמ"ד דסובר דעדים שאמרו להם חתמו שקר יהרגו ואל יחתמו בשקר, אינם נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות, ופי' שם הרשב"א בחי' דבאומר על עצמו שאינו חסיד ג"כ אינו נאמן, וכמו שביאר בזה בס' ש"ש

ובהא דכתב בהגה בשו"ע ח"מ סי' ל"ד סעי' כ"ה שאין אדם נפסל עפ"י עצמו שאין אדם משים עצמו רשע, דמ"מ אין עושים אותו עד לכתחילה, כתב שם בביאור הגר"א ז"ל וז"ל, ומ"מ אין עושים וכו' כמש"כ בכריתות י"ב ע"א דאדם נאמן על עצמו יותר וכו' רק דאינו נאמן לחוב לאחרים וכמש"כ ביבמות ד' מ"ז ע"א נאמן אתה לפסול עצמך ואין וכו' ועיי"ש תוס' ד"ה נאמן היינו דוקא וכו' אבל וכו' וד"ה ואין עדות וכו'. עכ"ל. הבאנו דברי' לעיל בפ"ד ––ונראה לי בכונתו דהנה אם באמת רשע הוא ופסול לעדות אסור לו להעיד, דהרי ביודע בחבירו שהוא רשע אסור לו להעיד, כמש"כ בשו"ע ח"מ ריש סי' ל"ד, משום אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, ומכש"כ שלו לעצמו אסור, ולפי"ז יש לדון דיהי' נאמן על עצמו דשויא אנפשי' חד"א, אלא דמשו"ה אינו נאמן על עצמו דחב לאחריני דמחויב להעיד ואינו בע"ד לעצמו בזה, אבל כ"ז אם כבר ראה העדות שאז מחויב להעיד, אבל לילך לראות עדות דאין בזה חיוב ומצוה לראות כדי להתחייב להעיד, ממילא אסור לו לילך לראות, נאמן על עצמו ומשוי אנפשי' חד"א. כנלענ"ד בכונת הגר"א ז"ל, אלא שכתב בקצרה כדרכו בקודש. ולפי מש"כ יש לדון דיהי' אצלנו איסור לעשותו עד מדין ע"א נאמן באיסורים, דאיסור זה שלא להשתמש בעד חמס הוא איסור גם לבעלי דברים, והוא ענין של איסור ולא משפט של דיני ממונות, וע"א נאמן ע"ז, וכמו דע"א דעלמא הי' נאמן ע"ז לאסור לנו לעשותו עד לכתחילה, כ"כ גם בע"ד מהימן, ולפי מש"כ לעיל בפ"ד לפרש מה דאמרינן ביבמות באומר נתגיירתי ביני לבין עצמי שנאמן לפסול א"ע, דהוא כדין נכרי המעיד על אותו ואת בנו שהוא ג"כ מדין נאמנות באיסורים, יעו"ש, שהארכנו שם בענין זה, ועפי"ז אולי י"ל דגם הגר"א ז"ל נתכון בזה להורות דגם דברי הרמ"א יש לפרש כן. וצ"ע

ועלה לנו בזה שענין דבר שבערוה הוא כל דין המתחדש על אדם, השייך לעניני אישות, בין לאיסור ובין להיתר, באופן דלפי"ז דין יבמה לשוק הוי ודאי כדבר שבערוה, וכמו דמוכח להדיא מסוגית הש"ס דמיבעי אם ע"א נאמן ביבמה, אם שייך סברת דייקא ושאר הטעמים שהקילו רבנן לענין מת בעלה, אבל מדינא פשוט להש"ס דאין ע"א נאמן, והטעם בזה כיון שדין זיקת יבום אוסרתה ומיתת היבם מתירה, הוא דיני אישות והוי בכלל דבר שבערוה, וכיון שלא נזכר בגמ' שיהי' תלוי ענין זה בתפיסת קדושין אם קדושין תופסים ביבמה לשוק, מוכח להדיא דאין תלוי זב"ז כלל, ועכ"פ נתבאר ענין זה דלענין לאסור אשת כהן באכילת תרומה דהוו כדבר שבערוה, משום דענין זה הוי פרט בקניני אישות, וכמו דמוכח מסוגית הש"ס גיטין ד' פ"ה דמיבעי שם אם מגרש חוץ מתרומותיך אם הוי שיור, יעו"ש, דלפי"ז ודאי כל ספק אם נפקע ממנה קנין זה הוא ספק בהפקעת אישות, ורק לענין קנין זיקה אם קנין זה הוי כקנין אישות כתב המרדכי ביותר ביאור דגם זה קנין אישות הוא, דהרי איכא למ"ד דגם קדושין אין תופסים בה, ומזה מוכח דלכו"ע הוי כדבר שבערוה, דאם הי' דין זה תלוי באמת אם קדושין תופסים ביבמה הוי לי' לאסוקי דלמ"ד ספיקא הוי יהי' כ"כ ספק לענין