שערי ישר חלק ב קנב

קנין של גט, ואז ראוי לומר שענין יבמה לשוק לאיסור ולהיתר חשוב כדבר שבערוה, או אפשר דענין התרת חליצה אינו כהפקעה של גט, ויש מקום לומר שדומה לאיסור של נדה דחשוב איסור בעלמא וע"א נאמן ע"ז, והנה לענין לפסול אדם המוחזק כשרות לענין עדות דקיי"ל דבעינן שני עדים כשרים ואין אדם נפסל עפ"י עצמו, אף דיכול לחזור לכשרותו ע"י תשובה, ולענין לפסול שו"ב מכשרותו נקטו הרבה גדולי האחרונים דנאמן ע"א, הובא בס' דרכי תשובה יו"ד סי' א' ס"ק רנ"ב יעו"ש. דלכאורה מזה משמע דרק לענין עדות דאם פסול הוא, הוי גרעון בכחו דאינו מועיל בעדותו, אבל בשו"ב דאינו פסול בעצמותו דאם שחט כהוגן מועילה שחיטתו אלא שחושדין אותו אינו חשוב כגרעון כח, אבל בכ"ז עדיין אינו מתיישב ענין זה

ונראה לענ"ד כיון דמוכח מסוגית הש"ס דקדושין ד' ס"ו דלענין עדות על אשה שנשבית חשוב כדבר שבערוה, דאביי דסובר דבאשתך זנתה ושותק נאמן, מביא ראי' לדידי' מהא דינאי המלך שהי' אוסרים אותו לכהונה, ורבא דחי דמיירי שהי' שני עדים, וכן מוכח מהא דאב אינו נאמן לומר על בתו שנשבית, ואם הי' ענין זה לפוסלה לכהונה כשאר איסורים, גם קרוב נאמן בכה"ג, לשיטת הראשונים דע"א נאמן נגד חזקה, וכמו שהעיר בכ"ז בס' ש"ש ש"ו פט"ו, עלינו לנקוט האי כללא של דבר שבערוה, שאינו ענין רק בדבר שבערוה ממש, שאינו תופס קדושין, דמה ענין זה שייך לתפיסת קדושין, דעיקר דין שכתבה תורה בסוטה שאינה נאסרת על בעלה דוקא בשני עדים, וקדושין תופסים בה, ומנין לנו לחדש שיהי' ענין זה תלוי בתפיסת קדושין, ובפשטות הי' ראוי לומר דהאי כללא הוא לענין היתר ואיסור של אישות, כענין האמור בתורה ומצא בה ערות דבר, דאם נאמר שתלוי רק אם המעשה שמעידים עלי' שעברה ועשתה מעשה ערוה שזנתה בעודה אשת איש, כמו שכ' בתשו' רע"א בשם הגאון מליסא, כבר כתבנו שהוא דבר זר שאינו מתקבל כלל, שיהי' תלוי באיזו מעשה, דהרי בכל דיני עדות תלוי לאיזה ענין נוגע העדות ומהא דמצריך ר"י למילף מקרא דיכיר דכמו שנאמן אב לומר בני זה בכור, כ"כ נאמן לומר בני זה בן גרושה ובן חלוצה, אבל בלא"ה לא הי' נאמן, מוכח ג"כ דלעשות בנו לחלל צריך שני עדים, וכן לעשותו ממזר, מכ"ז מוכח דאינו תלוי בתפיסת קדושין אלא תלוי הכל באיסור והיתר של ביאה ונשואים, דחלל מותר לישא חללה וכהן אסור, וכן ממזר מתירו לישא ממזרת ואוסרו לישא כשרה, כל כה"ג הוי דבר שבערוה, ודברי המרדכי שכ' דעדות לענין חליצה צריך שני עדים דהוי כדבר שבערוה, משום דלרב אין קדושין תופסים ביבמה לשוק, י"ל כמש"כ לעיל דכיון דאיסור זה ניתר ע"י חליצה יש לדון דהוי כאיסור נדה, אבל מהא דאין קדושין תופסים מוכח דענין זיקה הוא כקנין אישות ממש והתרת החליצה הוא כהפקעת קנין כמו גרושין, וכן י"ל דכיון דאין קדושין תופסים הרי היתר החליצה נוגע לדבר שבערוה, שאם תתקדש לאחר תהני החליצה שיתפסו הקדושין, אבל לולא זאת הי' מקום לומר דאיסור יבמה לשוק הוא כאיסור נדה דע"א נאמן לאסור ולהתיר

אבל לפי"ז עדיין קשה מסוגית הש"ס דקדושין ממה דשקיל וטרי אביי ורבא בעובדא דינאי המלך שרצו לאסור אותו לעבודה כמו שאמר לינאי האי זקן הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן, ומדמו אביי ורבא דין זה לדבר שבערוה, ואם נאמר דדין דבר שבערוה הוא דוקא לענין איסור והיתר של אישות, אבל לענין היתר ואיסור תרומה הוי כשאר איסורים דע"א נאמן, מאי מדמו לעובדא דינאי דהרי לא רצו רק לפוסלו מעבודה, ולענין זה סגי בע"א, ומוכח מזה דגם לענין איסור אחר הוי כדבר שבערוה, דלא כמש"כ בס' ש"ש, אמנם מזה עדיין לא מוכח שלכל דין שאנו דנים על התחדשות באדם שיהי' בכלל דבר שבערוה, אלא נוכל לומר שכל דין המתחדש בדיני אישות והורדת קדושה הוא בכלל דבר שבערוה, וכמו בסוטה שמתחדש עלי' דין איסור לבעלה, ולכהונה ולתרומה ע"י ביאת זנות, שהאשה נתחללה מקדושתה שענין זה כולל גם תרומה, הוי בכלל דבר שבערוה, כ"כ הבן הנולד ע"י חללה לכהן נתחדש דין על הנולד שיהי' אסור לעבודה ושאר הדינים שהוא הורדת דין קדושה, ומה"ט קבלו חז"ל דקדושין וגרושין הם בכלל דבר שבערוה מפני שמחדשים דיני האישות, ולפי"ז ענין לפסול אדם לעדות אינו שייך כלל לדבר שבערוה, כיון שדין זה אינו שייך לדיני אישות, אבל ממזרות וחללות, יבמה לשוק, בת ישראל לכהן לענין תרומה וכל ענינים השייכים לדין אישות, הכל בכלל דבר שבערוה, ובדין לפסול אדם לעדות, נראה לי שתלוי על איזה ענין עדות אנו דנים לפוסלו או להכשירו, שאם אנו דנים לפוסלו לדין עדות ממון או נפשות או לדבר שבערוה, גם ענין זה מישך שייך לדיני ממונות ונפשות, דהרי זהו עיקר הדין שאנו דנים אם יועיל מה שיעיד אח"כ לענין ממון ונפשות, ומשו"ה כמו דלעיקר דין עדות של ממון בעינן שני עדים, כ"כ לבטל דין עדות של ממון הוי דבר של ממון, אבל אם יהי' ענין הנידון להכשיר ולפסול אדם לענין עדות של איסורים, אז יש להאמין ע"א כדין ע"א נאמן באיסורים, ובזה יובנו לנו שיטת המהרי"ק שורש ל"ג שנקט בפשיטות בע"א שמעיד על השוחט ששחט שלא כהוגן, שהוא שוה לכל ע"א באיסורים, דאם אינו מכחישו נאמן, ובהכחשה אינו נאמן, יעו"ש, הובא בפמ"ג יו"ד סי' א' ס"ק מ"א במשב"ז, יעו"ש, כיון שהוא עדות של איסורים לאסור שחיטתו, ע"א נאמן ע"ז ככל ע"א שנאמן באיסורים

ולפי"ז יש לדון בהא דקיי"ל אין אדם משים עצמו רשע, שכתב רש"י ביבמות ד' כ"ה שאינו נאמן לפסול א"ע וכן כתבו שם בתוס' ד"ה ואין אדם משים עצמו רשע שהוא לפסול א"ע, יעו"ש, ולפי מש"כ שדין זה לפסול אדם לעדות תלוי לאיזה