שערי ישר חלק ב קנא

משום דע"א נאמן באיסורים, וכמבואר בר"ן פ"ב דכתובות, ה"נ ראוי לומר בע"א שמעיד מת בעלה דלא תאכל בתרומה מדינא, ומשו"ה אפי' צרתה נאמנת בה, כיון דאפשר דלא אמרה לשנאה והו"ל ע"א מדינא, אבל לישנא, דהו"ל דבר שבערוה, דמדינא בעי שנים אפי' במקום דליכא חשש שנאה ואינו אלא מדרבנן ומשום עיגונא הקילו וכו' והרמב"ם ם דפסק דנאכל בתרומה כר"ט, אע"ג דע"א נאמן באיסורים, ולפי מש"כ הש"ך בסי' קכ"ז יו"ד אפי' איתחזק היתירא או איסורא ע"א מהימן, ולכאורה ראוי לומר שלא תאכל בתרומה מחמת ע"א, דהא אינו ברור שתאמר מחמת שנאה וכמו שיבואר לקמן, נראה לפי מש"כ הר"ן בחידושיו פ' ז"ב ד' ל' בהא דאיתא שם בע"א שאמר המעות של מעשר שני הם לא אמר כלום אם הם בבית, וכתב עלה הר"ן ז"ל ואע"ג דע"א נאמן באיסורים, והי' בדין שיהי' לענין מע"ש, אפשר שעדות זה של מע"ש דין ממון גבוה הוא, והוא בא להוציא הממון מחזקתו, ודבר שבממון אינו פחות משנים, ואעפ"י שיש איסור בדבר, וא"כ הו"ה בעד המעיד שמת בעלה, כיון שעדות זו בדבר שבערוה הוא מעיד דהו"ל דין ממון, דהא יליף דבר דבר מממון, תו אינו נאמן אפי' לאיסור שבו דהיינו אכילת תרומה, וכמו היכא דאית בי' דין ממון אינו נאמן אפי' לאיסור שבו, ומשו"ה תאכל בתרומה דמדינא אין ע"א נאמן בה אלא מדרבנן ועדות צרה דאין הדבר לחכמים ראוי להאמין אוקמוה אדינא וכמש"ש עכ"ל

והנה לפי דברי הש"ש ראוי להיות דגם לענין עדות לכהונה אינו ראוי להאמין ע"א כיון שמעיד גם על יוחסין, היינו לשיטת הרמב"ם דפסק כר"ט, ולהראב"ד דפסק כר"ע אם יעיד ע"א על אשת כהן שנתגרשה תאסר בתרומה אף דמעיד על דבר שבערוה, אבל ענין איסור אכילת תרומה הוא דבר של איסורים, וכן להיפוך אם יעיד על בת כהן לישראל שנתגרשה שתאכל בתרומה, ולענ"ד כל דברי הש"ש בזה תמוהים, דמה שנדמה ענין נאמנות לאסור האשה באכילת תרומה, במעיד ע"א שמת בעלה, ולדין עדות ע"א שאמר על המעות של מע"ש הם, ההבדל בין שני ענינים אלה הוא מורגש לכל מעיין, דבעדות של מיתת הבעל רק המעשר כוללת הרבה דינים המסתעפים ע"י מקרה זו, כמו היתר נשואים להאשה ואיסור אכילת תרומה, וכן הורדה לנחלה, וכמו שלכו"ע מחלקינן בין הורדה לנחלה להיתר נשואים, כ"כ ראוי לחלק לענין אכילת תרומה להיתר נשואים, משא"כ בדין של מע"ש שהאיסור הנהוג במע"ש ודין ממון גבוה, הם דינים מקושרים זל"ז שאינם מתחלקים, וכל ענינים דיני מע"ש אינם נפרדים, דלמ"ד מע"ש ממון גבוה הוא י"ל שהאיסור לאכול חוץ לירושלים הוא ג"כ מחמת שממון גבוה הוא, וכן שאר עניני הקדושה שאסור לאונן ולטמא, אבל באשת כהן שמת בעלה שאסורה בתרומה, אינו מחמת היתר נשואים, ושני דינים נפרדים הם, ולכן הי' ראוי להיות שע"א המעיד על אשת כהן שנתגרשה שתאסר בתרומה ככל ע"א המעיד באיסורים, וכמו שנאמן ע"א להעיד על איש שהוא כהן להאכילו בתרומה למ"ד אין מעלים מתרומה ליוחסין

ונראה לענ"ד שהטעם בזה מה דסובר ר"ט דבנשים שאינן נאמנות להעידה שמת בעלה להשיאה ע"פ, שאינן נאמנות גם לאסרה באכילת תרומה, משום דמדין תורה כמו דע"א אינו נאמן לחדש עלי' דין אישות מאיסור להיתר, וכן מהיתר לאיסור, שהוא בכלל אין דבר שבערוה פחות משנים, כ"כ דין זה לפסלה מאכילת תרומה הוא ג"כ ענין דבר שבערוה, וכמו דאמרינן במס' קדושין ד' ס"ו דבן גרושה וחלוצה פסולו בשנים, ובארנו לעיל בשע"ז פ"ג ענין זה, ומשו"ה מדין תרומה אף בע"א כשר אינו נאמן לאוסרה בתרומה, ורק היכא דנאמן להשיאה מחמת תקנת חז"ל, היא אסורה מדרבנן לאכול בתרומה, שלא יהי' דברי חכמים כחוכא, ומכש"כ לשיטת רש"י דהיתר נשואים מה"ת ע"י אפקעינהו רבנן לקידושין מינה, דודאי אסורה גם בתרומה מה"ת, דהרי הוא כפנוי', אבל בה' נשים שאינן נאמנות שלא תקנו חז"ל להאמינן, ממילא מוקים הדבר על דין תורה, שאין ע"א נאמן לשנות דינה אף לענין אכילת תרומה. ובהא דכתב הרמב"ם בפט"ז דע"א מעיד על אשה שהיא זונה או גרושה שנאמן לאוסרה לכהונה, בארנו לעיל בפ"ג דהטעם בזה דסובר דרק היכא שאנו מחדשים על אשה או איש היפוך חזקתו אבל היכא דלא איתחזק הוא כעדות של איסורים, ומה"ט נאמן ע"א להאכילו בתרומה, כיון שמעיד שכהן הוא ולא איתחזק אצלינו היפוך זה, ורק לענין יוחסין החמירו משום מעלה עשו ביוחסין

אמנם בתשו' רע"א סי' קכ"ד וקכ"ה שקיל וטרי שם עם הגאון בעל חוות דעת לענין זונה לכהונה אם חשוב כדבר שבערוה, עיי"ש מה שהביאו דברי המרדכי פ' מצות חליצה, שתלה ענין זה אם ע"א נאמן ביבמה לשוק, אם קדושין תופסים ביבמה, ולדבריהם נראה דלענין לאסור אשה באכילת תרומה אינו בכלל דבר שבערוה, ומה שהביא שם דברי הגאון בעל חוות דעת שכתב דכיון שהדין בא מחמת זנות של אשת איש כל דין שמסתעף מזה הוי דבר שבערוה, אינו מסתבר כלל, דמה איכפת לן מה שמעיד על מקרה איזה שתהי', אם עדותו נוגע רק לדין איסור לחוד ודאי ע"א נאמן, ובעיקר הענין אם דבר שבערוה חשוב דוקא מה שתלוי בתפיסת קדושין, אף שכ"כ נקט בפשיטות בס' מנחת החנוך מצוה תקצ"ט יעו"ש. כבר כתבנו דמדברי תוס' רי"ד שכתב דבן גרושה פסולו בשנים הוא בכלל דבר שבערוה, מוכח דאין תלוי בתפיסת קדושין, אלא נראה דכל דין מחודש על האדם חשוב כדבר שבערוה כמו שכתבנו, אבל כיון דלענין טומאת נדה ע"א נאמן ולא חשיב כדשב"ע, ובע"כ הטעם בזה שאין דין איסור נדה כהשתנות דין בעצמות האשה, כיון שניתרת ע"י טבילה, ועפי"ז יש לדון באיסור יבמה לשוק שניתרת ע"י חליצה אם חשיב זיקת יבום כקנין אישות ממש, והחליצה הוא בהפקעת