שערי ישר חלק ב קנ

איסורים שהעדים באים רק לברר, והם רק כגורמים להטות את בי"ד אין בזה ענין התורה כאשר זמם לעשות, עכ"פ מוכח מסוגית הש"ס דריש מכות דעדות של תשלומי כופר הוא ענין של דיני ממונות רק דלא שייך בזה כאשר זמם משום דלאו בני כפרה נינהו, ונראה לי בביאור ענין זה דאף דעיקר חיוב תשלומי כופר אינו בגדר שאר חיובי ממון, אלא בנדרי כפרה ואי"צ בזה שיהי' זכות לתובע, ואף אם מחל לא מהני מחילתו, ואם מת המזיק ליכא כופר דאין כפרה לאחר מיתה כמו חטאת ואשם, דאין באים לאחר מיתה, כמש"כ התוס' ב"ק ד' מ"ג ע"א, אבל מ"מ לענין כפית בי"ד איכא בזה תורת הוצאת ממון מזה לזה, ואין כח ביד בי"ד לכוף רק עפ"י שני עדים ככל גבית ממון, אמנם כ"ז הוא אם באים אנו לדון על כח כפית בי"ד, אבל אם נבוא לדון לענין כופר אם בא ע"א לפניו להעיד ששורו המית אם מחויב הוא לשלם כופר, לדידי' הוא ענין של מצות כפרה שמחויב הוא להאמין ע"א לשיטת הסוברים דע"א כה"ג מהימן בשאר איסורים, ולפי"ז נאמר דגם בענין חיוב חטאת ג"כ דוקא לענין חיוב עצמי מהני, אבל לענין כפית בי"ד לא יהני ע"א. וכן מדויק לשון הש"ס במס' קדושין וגיטין דאיתא הלשון אמר "לו" אכלת חלב, שאומר לו ולא לפני בי"ד. וכן נלענ"ד דגם לענין החזרת רבית, אם יצויר שע"א יעיד לו שקבל רבית, והוא אינו יודע, שמחויב להחזיר, דנאמן ע"א כמו שנאמן לענין כופר: אבל אם יוגש הדבר לפני בי"ד צריך עדות ממש כתורת דיני ממונות, ועי' לעיל בפ"ה מש"כ שם, ולפי"מ שנתבאר בזה, מתבאר כל הענין על נכון, ולכן אם מעידים על אדם לחייבו כופר הוי הגדת עדות של דיני ממונות ואם הוזמו הי' ראוי לחייבם לשלם כאשר זמם, אלא שפטורים משום דלאו בני כפרה נינהו, היינו שמה שבי"ד היו כופים לשלם הוא משום כפרה ולא משום השלמת חסרון ממון של חבירו, באופן שבהוצאת הממון הי' תועלת עצמיי להנתבע להתכפר בהם, ואם נבוא לחייב את המוזמים לשלם יהי' תשלומי ממון סתם ולא להתכפר, וזה הוא לדעתי כונת רש"י ז"ל שכתב דלא הרג שורם אדם, ואף דלפי האמת היתה כונתם לאבד ממון הנתבע שלא לכפרה דהרי בשקר העידו אבל הדין כאשר זמם הוא לפי ענין הגמר דין של בי"ד, והגמר דין הי' לכופו להתכפר בהוצאת ממונו אבל, בשאר חיובי ממון אף דג"כ הי' ענין הכפי' משום מצוה של פריעת בע"ח כמו דאמרינן בכתובות פ' הכותב, אבל התם גם המצוה הוא משום חיוב הדמים, ובזה הוא להיפוך דהוצאת הממון הוא לצרכו כדי להתכפר, ויש לדון דגם לענין החזרת רבית יפטרו עדים זוממים מהאי טעמא כמו בכופר ומכש"כ לפי"מ שכ' הריטב"א בחי' למס' מכות בטעמא דמילתא דלא משלמי את הכופר, משום דבי"ד לא נחתי לנכסי' ורק כופים אותו לומר רוצה אני, היינו שישלם מרצונו, ואגב אונסא גמר ומקני דניחא לי' בכפרה, יעו"ש, ודאי דלשיטתו גם ברבית הדין כן דגם שם הכפי' ע"י רצונו, וכמו שנתבאר ענין זה בשע"ה

ולפי"ז נראה דאם יעיד בבי"ד קרוב או פסול ששורו הרג את הנפש, י"ל דאי"צ להאמינו לתשלומי כופר, אף דקרוב או פסול נאמן ע"ז כיון דהוי כעדות של איסור והיתר, אבל כיון שמעיד בבי"ד שהוא עדות של ממון והוי הגדה פסולה בטלה כל תורת נאמנות מכאן כמו באומר בני זה וכהן הוא, אבל אם יעיד לו שלא בפני בי"ד ראוי לו להאמינו אף אם קרוב ופסול הוא, וכן לענין חטאת חלב כ"כ יהי' חלוק הדין בקרוב או פסול אם יאמר לו שלא בפני בי"ד או בבי"ד, דגם בחטאת חלב איכא הוצאת ממון אם יכופו בי"ד ע"ז. אמנם עדיין אינו מבואר הענין כהוגן דלמה שאני דין בי"ד מדינו לעצמו, דכמו דאמרינן לענין בי"ד דאיכא בזה תורת דיני ממונות, דבי"ד מפקו ממונו, כ"כ נאמר גם לעצמו שאין צריך להאמין עד אחד משום דאיכא בזה הוצאת ממון מרשותו לרשות אחר, ונראה דעיקר הטעם בזה דאם מעיד לפני' עד אחד שאכל חלב או ששורו הרג את הנפש שהוא מחייבו בכפרה, ובעיקר חיוב זה אין בזה תורת הוצאת ממון, כל כמה שאנו דנים מה שהוא מחויב לעשות מעצמו ומרצונו שאז הוא מוצא ממונו לתועלת עצמו לצורך כפרתו, אבל כשאנו דנים לענין כפית בי"ד אם לא יתרצה להביא מעצמו דאז בי"ד כופים אותו ליתן ממונו, אף דגם ביד בי"ד אין כח ליתן ולהוציא ממון לכפרת כופר או לחטאת חלב עד שיאמר רוצה אני, אבל כיון שרצונו זה הוא ע"י כפי' חשוב כדין הוצאת ממון. וכן מוכח מדברי הרמב"ם ה' נזקי ממון פ"ח הי"ג וז"ל אין הנזקין משתלמים ממון ואין חייבים בכופר ואין הבהמה נהרגת אלא בראי' ברורה ובעדות הכשרים להעיד, שלא תאמר הואיל ואין מצוים באורוות הסוסים וכו' אלא העבדים וכו', אין הדבר כן, אלא אין מחייבים לעולם ממון על פי עדים עד שיהיו עדים הכשרים להעיד שאר עדות עכ"ל. והרי פסק בפ"י ה"ד דכופרא כפרה, מ"מ לענין עדות פסק דבעינן עדים הכשרים לחיוב ממון כנלענ"ד

פרק י

כתב בס' ש"ש ש"ז פ"ד על הא דנחלקו הרמב"ם והראב"ד בהלכות תרומות פ"ט ה"ד, שהרמב"ם פסק כר"ט, וז"ל אמר לה צרתה או אחת מחמש נשים שאינן נאמנות להעידה שמת בעלה, הואיל ואינה נישאת על פיהן הרי זו אוכלת בתרומה בחזקת שבעלה קיים, עד שיעיד לה מי שהוא נאמן להשיאה על פיו עכ"ל. והראב"ד כתב ע"ז וז"ל, א"א הוא פוסק כר"ט ואנן קיי"ל כר"ע שאסורה להנשא ואסורה לאכול בתרומה עכ"ל, וז"ל הש"ש, ועוד נראה הא דס"ל לר' עקיבא דלא תאכל בתרומה והראב"ד פסק כוותי', היינו משום דע"א נאמן באיסורים, וכשם שנאמן אדם לומר פלוני זה כהן להאכילו בתרומה