שערי ישר חלק ב קמו

בפ"ק דכתובות דאף היכא שע"א נאמן באיסורים בעל דבר אינו נאמן, שכתב בסוגיא דפ"פ וז"ל, ועוד נראה דאפילו בספק השקול נמי לא מהימנא, דאף למאי דקיי"ל דבחתיכה ספק חלב ספק שומן ע"א נאמן ואפילו הבע"ד, מ"מ אפשר כיון שהספק בגופה לא מהני, כדאשכחן בשבוי' דעד אחד נאמן בה שלא זנתה והיא עצמה לא מהימנא עכ"ל' ובגליון רש"א ליו"ד סי' קכ"ז הביא דברי הפנ"י אלו ומסיק וצ"ע בהתוס' גיטין ד' ב' ע"ב עכ"ל. והיינו דהרי ילפינן ע"א באיסורים מקרא דוספרה לה, והרי שם ג"כ היא מעידה על עצמה, ובס' פנ"י למס' כתובות ד' כ"ז במשנה עיר שכבשוה כרכום דתנן שם ואין אדם נאמן ע"י עצמו, הקשה שם על לשון זה דהרי בזבה נאמנת על עצמה, ומסיק בצ"ע יעו"ש. והנה מהקושיא דוספרה לה ל"ק כ"כ, דיש לומר דענין זה שייך כל כך לגוף האשה, דאינו השתנות דין עולמי רק דין טומאה לשעתא לא חשיבא לבעל דבר, ומה"ט לא הוי כדבר שבערוה, דהרי בדבר שבערוה, לא מהני טעם דבידה אלא רק היכא דאיכא מיגו כמו בבעל שאמר גרשתי את אשתי דאינו נאמן למפרע, ובנדה נאמנת על הטבילה גם למפרע מטעם שהי' בידה כבר, וכמו דמסיק בזה הש"ש ש"ו פ"א, יעו"ש. אבל מדברי הרא"ש שהבאנו לעיל שכ' דלהכי אינו נאמן על עצמו לומר כהן אני משום חשש משקר מחמת שבח יוחסין, מוכח דסובר דהיכא דע"א נאמן באיסורים גם בע"ד מהימן, וכן כתב בשיטה מקובצת למס' כתובות בסוגיא דפ"פ בסוף ד"ה נאמן לאוסרה עליו, וז"ל ולא גרע פ"פ ממי שראינוה שנבלעה וצוחה ואמרה אנוסה אני דנאמנת, והרי היא כחתיכת ספק חלב ספק שומן דעד אחד נאמן עלי', ואעפ"י שזו עדות אשה בגופה הא אמרינן דנאמנת כדאיתא בברייתא לקמן, זו היא עדות שהאשה כשרה לה, כלומר לעצמה, וסוטה שנסתרה היינו טעמא משום דרגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה יעו"ש. הרי אף שהיא מעידה על עצמה כיון דאין זה עדות בדבר שבערוה, משום דמעידה שמותרת היא כמו שהיתה, הוי כע"א באיסורים, ובאיסורים אין חילוק בין בע"ד לעד אחר, ורק דשבוי' מצינו שכל פסולי עדות כאשה ועבד ושפחה נאמנים להתירה אבל היא ובעלה אינם נאמנים, שאמרו במשנה כתובות ד' כ"ז ע"ב אין אדם מעיד על עצמו, והנה אף דמלישנא דהש"ס משמע דהוא משום חסרון עדות כמו שהעיר בזה בס' פנ"י שהבאנו, אבל באמת מוכרח הענין דלאו מה"ט הוא, דהרי גם בנה ובתה ועבדה ושפחתה אינם נאמנים, הרי מפורש דמשום חשש משקר הוא, ומכש"כ היא ובעלה דאיכא יותר חשש משקר, ומה דמהימנא בספק אונס ספק רצון יותר מבשבוי', ע"ז הובא במס' כתובות ד' י"ג ע"ב הברייתא דר' יהושע. פליג מה על ר"ג, ור"ג מחלק בין שבוי' לספק אונס ספק רצון יעו"ש. אבל בפשטות נראה דהיכא דע"א נאמן באיסורים אין חילוק בין עד דעלמא לבע"ד, וכן העלה בס' מנחת החנוך מצוה שס"ה לענין סוטה, דבאומרת טמאה אני דאינה שותה, שהוא מתורת ע"א ולא מדין שאחד"א, דכיון דכל הפסולים כשרים לזה גם בע"ד כשר, יעו"ש. לכן לפי"מ שכתבנו דלשיטת הרמב"ם דכל היכא דלא איתחזק ע"א נאמן להחזיק איסור ואח"כ אם עבר לוקה, הנה בכה"ג אף דלא מהימן על עצמו לענין אכילת תרומה וממילא הי' ראוי להיות שגם לא ילקה אם עבר ונטמא, אבל כיון דלענין הנהגת איסור ליכא בזה דין דרבנן דגם מדרבנן הוחזק איסור בודאי, משום דין דשאחד"א, משו"ה חזר בזה לדין תורה מתורת ע"א נאמן להחזיק איסור ולוקה אח"כ, אבל היכא דאינו נאמן בתורת עדות כלל רק משום שאחד"א לא ילקה עפ"י עצמו, משו"ה באומרת נתקדשתי אינה נסקלת אלא בנתחזקה כמו שסוקלים עפ"י חזקות, כנלענ"ד בזה בשיטת הרמב"ם, ובשיטת תוס' בענין זה יבואר לקמן בס"ד

עוד נראה לי לבאר בכלל זה שאמרו בכתובות ד' כ"ז ע"ב בעובדא דר' זכרי' בן הקצב אין אדם מעיד על עצמו, דבפשטות הוא משום חשש משקר, כמש"כ, הנה גם אם נפרש כמו שרצה לפרש הגאון בעל פנ"י ז"ל, י"ל דאין תלוי אם המקרה תלוי בגוף המעיד, אלא אם דין הנהגה שייכת לו או לאחרים, ולכן אם ההנהגה שייכת אליו, ליכא ע"ז תורת עדות, דענין עדות הוא רק בנוגע לאיש אחר, אמנם בכל ענין השייך למעיד על עצמו, קבלו חז"ל דכל היכא שהדבר שקול יכול אדם לומר ברי לי, כמו דאמרינן בכתובות ד' כ"ב ע"ב, בתו"ת ונשאת לא' מעדי' שלא תצא משום דאומרת ברי לי, והתם ודאי שלא מדין עדות הוא דהרי איכא תו"ת אלא מדין ברי, ולפי"ז במה שנוגע להנהגתה מותרת משום ברי ובנוגע לאחרים מדין ע"א. ומה שהקשה בס' דו"ח להגרע"א ז"ל למה לא תהי' נאמנת משום ברי גם בשבוי' בעובדא דר' זכרי' בן הקצב נלענ"ד פשוט דהך דינא דמהני ברי הוא רק אם אצלינו הדבר שקול כמו בתו"ת וכה"ג, אבל אם אצלינו הדבר מוחזק לודאי איסור, אין לבי"ד להניח לעבור איסור ע"י ברי שלו, ומה"ט בספק סוטה דאסורה לבועל, אף שהוא והיא טוענים ברי, דהתורה עשתה כודאי, וכן מצאתי בס' מנה"ח מצוה שס"ה שכתב כן לענין סוטה יעו"ש. ומה"ט גם בשבוי' שגזרו חז"ל שתהא כנבלעת ודאי כמש"כ תוס' כתובות ד' ל"ו ע"ב, בכה"ג לא מהני ברי, ומשום ע"א לא מהני על עצמו, ובזה י"ל דמה שכתבו הראשונים בסוגיא דפ"פ להתיר משום ברי, דלפי מש"כ הוא מדין ע"א וכמו שהבאנו דברי השטמ"ק, דאם מטעם ע"א הי' מקום לומר דאין אדם מעיד לעצמו, ומשו"ה צריך להוסיף גם דין ברי, כנלענ"ד בזה

פרק ט

גרסינן במס' כתובות פ"ב בברייתא הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דברי רבי, אמר