שערי ישר חלק ב קמה

ואח"כ אמר בני, דהרי גם בהוחזקה נדה כתבו האחרונים דאם אומרת אמתלא כזו שהוצרכה לעשות מעשה ולא יכלה לומר טמאה אני שג"כ נאמנת, אלא דמשו"ה לוקה דלא חיישינן להכי משום דרחוק הדבר שתברר באמתלא מתקבלת על הלב בענין זה, ובעדים ג"כ מצינו דאם אמרו אין אנו יודעים ונתנו אמתלא חוזרים ומגידים כמש"כ הרמ"א בחו"מ סי' כ"ט בהגה, יעו"ש, ועוד נראה לי דאף אם נאמר דע"א יכול לחזור ע"י אמתלא אפשר דלוקים על פיו, שכ"ז שלא חזר מעדותו אין אנו חוששים שמא יחזור, וכמו שאין חוששים שמא יבאו עדים אחרים ויכחישו אותו, ומה שמוכיח הרמב"ן והרשב"א בהוחזקה נדה בשכנותי' דלא מהני אמתלא דידה מדלוקה בעלה עלי', י"ל דלענין זה גרע לובשת בגדי נדותה מאמירה, דכיון דאפשר לתלות באיזו אמתלא אין זה חזקה, אבל אמירה כ"ז שאינה חוזרת מדבורה הרי דבורה קיים

והנה אחר שנתבאר דאין להוכיח מהא דלוקים עפ"י ע"א שיוצרך התחזקות שלשים יום, לכן מה שמביא הש"ש להוכיח כשיטתו מהא דכתב הרמב"ם בפ"ט מה' נזירות, וכן עד שאמר לאחד בפני נזרת בנזירות אם הכחישו אינו חייב כלום, ואם לא הכחישו נוהג נזירות על פיו וכו' נהג נזירות עפ"י ע"א ושתה יין או נטמא והתרו בו שנים לוקה, אעפ"י שעיקר הנזירות בע"א, עכ"ל. ומזה הוכיח בש"ש דאם לא נהג עדיין נזירות עפ"י העד, אע"ג דהנדר חל תיכף עליו ואפילו בבית הקברות אין לוקים עפ"י ע"א, ומש"כ הרמב"ם בה' שגגות בפ"ב אמר לו ע"א חלב הוא ושתק וחזר ואכלו בשוגג מביא חטאת ואם התרו בו לוקה עליו אעפ"י שעיקר האיסור בע"א, ולא כתב לשון הוחזק, שסמך עצמו על מש"כ בפ"ט מה' נזירות, הנה מלבד הדוחק המורגש בזה לכל מעיין שישמיט הרמב"ם עיקר כזה וכמש"כ לעיל, הנה מהירושלמי שמזה הוא פסקי הרמב"ם מוכח להדיא שלא כדברי הש"ש, דבירושלמי פ"ח דנזיר איתא בזה"ל, מה דר' יוסי אמר פלוני אכל חלב והתריתי בו אינו לוקה, אמר לו אחד חלב הוא והתרו בו שנים לוקה, ועיקר עדותו לא בע"א הוא, מה דר' יודא אמר פלוני נזיר ונטמא התריתי בו אינו לוקה, אמר לו אחד נזיר אתה והי' נוהג בנזירות על פיו ושתה יין ונטמא למתים והתרו בו שנים לוקה, עיקר עדותו לא בע"א הוא, מה דר' מנא אמר פלונית כהנית וזנתה ובא עלי' בעלה כהן והתריתי בו אינו לוקה נסתרה בפני שנים אמר אחד מהם אני ראיתי שנטמאת ובא עלי' בעלה והתרו בו שנים לוקה ועיקר עדותו לא בע"א. עכ"ל, ובדברי הירושלמי לא שייך לומר דסמך על מה שמסיק אח"כ להוסיף שנהג נזירות על פיו, דאם תנאי זה עיקרי הוא הי' צריך למיתני בדין הראשון, ועוד דהרי אמוראים מיוחדים הם, ר' יוסי אמר לענין חלב, ור' יודא אמר לענין נזירות, ור' מנא אמר לענין כהנית וסוטה, ובודאי שלא סמך ר' יוסי על ר' מנא ור' יודא, וע"כ נראים הדברים מסתברים כמו שמפרש הרדב"ז על דברי הרמב"ם אלו, וז"ל נהג נזירות עפ"י ע"א וכו' זה מתבאר ממה שכתב לעיל כיון שנהג נזירות משמע שהודה לדברי העד או שנסתפק לו והוי כאילו קבל עליו נזירות ואם שתה יין או נטמא לוקה. עכ"ל. וע"כ נלענ"ד שענין החזקה שכ' הרמב"ם שהאיסור יוחזק עפ"י ע"א הוא עפ"י עדותו, שע"י כח העדות נתחזק האיסור לאיסור ודאי ואם עבר אח"כ לוקה

ולתרץ דברי הרמב"ם שהבאנו בראש הפרק נלענ"ד שהוא עפ"י מש"כ לעיל בפ"ג לפרש דברי הרמב"ם שכ' דע"א שאומר אשה זו גרושה או זונה דנאמן להחזיק איסור, והוא משום דכיון דאשה זו לא נתחזקה לפנינו ה"ז כמעיד באיסור והיתר, וכל היכא דע"א נאמן גם ב"ד מהימן, ומהראוי להיות הדין במעיד על עצמו כהן אני שנאמן שיוחזק האיסור על ידו. שאם ישא גרושה או יטמא ילקה, וכן ראוי להיות הדין שהנבעלת תוחזק לחללה ודאית, דהא דע"א אינו נאמן להאכילו בתרומה של תורה לשיטת הרמב"ם, כמו דמוכח להדיא מדבריו בפ"כ ה"א, דתרומה של תורה אינו אוכל רק כהן מיוחס שהעידו עליו שני עדים גם על היחוס, הוא משום דמעלים מתרומה ליוחסין, כמו שביאר דבריו במגיד משנה באורך יעו"ש, אבל מדינא הי' נאמן ע"א, ומה דלכו"ע אינו נאמן עפ"י עצמו, אף למ"ד אין מעלים מתרומה ליוחסין, הוא משום חשש משקר, וכמש"כ הרא"ש בפסקיו בפ' הנזקין וז"ל אינו נאמן לומר כהן אני להאכילו בתרומה, כדאמרינן בכתובות, דאפי' ע"א אינו נאמן להאכילו בתרומה היכא דאיכא למיחש לגומלין, כש"כ דהוא עצמו אינו נאמן, ואע"ג דעביד לגלויי, והיינו טעמא משום דהוי שבח כהונה וריוח מתנות כהונה לו ולזרעו לדורות, עכ"ל ונראה דחשש זה אינו פוסל לגמרי את העדות, רק שחכמים עשו להסתפק בעדות כזה לחוש שלא להאמינו, ולפי"ז במעיד על עצמו שהוא כהן, שלענין להחזיק איסור לעצמו בע"כ נאמן על עצמו, שמדין שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא, אדם נאמן על עצמו לעולם, ואין חשש משקר מגרע הגדתו, משו"ה נאמן בכה"ג גם מדין ע"א באיסורים, לענין שיוחזק האיסור על ידו, כיון דלענין דין הנהגה בפועל, גם מדרבנן נאמן על עצמו מדין שאחד"א, ממילא חזר הדין תורה של כח עדותו מדין ע"א נאמן באיסורים להיות לוקה אם עבר ונשא גרושה או טמא עצמו למתים, אבל לגבי הנבעלת שהוא רק מדין ע"א הוא רק דין ספק, היינו שלא פסלו לגמרי עדותו לגבי אחרים, רק שלא האמינו מחמת חשש משקר, ומשו"ה פסק הרמב"ם דנעשית ספק חללה, וגם אם נאמר שיתבטל עדותו לגמרי ויש לדון לומר הלך אחר הרוב ורוב ישראלים המה ולא כהנים, גם מטעם זה הוא דין ספק מדין קבוע כמע"מ מדרבנן, כמו דאמרינן לענין דין צא וקדש לי אשה סתם דאסור בכל הנשים משום דהדרא לניחותה, ונתבאר ענין זה בס"ד בשער הקבוע

אמנם יש לדון בזה עפ"י מה שדן בס' פני יהושע