שערי ישר חלק ב קמד

קשים הם בעיני כפי זה שכתב והנבעלת לו ספק חללה וכו' ולפי מה שפרשנו דבהוחזק מיירי נהי דאין האשה לוקה על פיו, ממה שהחזיק הוא עצמו בכהן, דמהני מה שהחזיק הוא לגבי דידי', מיהו זרעי' ליהוי חלל ודאי דברא כרעא דאבוה עכ"ל. ובס' ש"ש ש"ו פי"א כתב להקשות כיון דהוחזק בזה ל' יום למה לא תהני הך חזקה לכו"ע, כמש"כ הרמב"ם בפ"א מה' א"ב דאם הוחזקו ל' יום הורגים עלי' משום אשת איש, ומתרץ דהתם כשאמרו זה בעלי וזו אשתי הוחזקו אצל כל העולם בחזקת אשת איש, משו"ה הוי כאשת איש ודאי והורגים לאיש השוכב עמה, אבל כהן המחזיק עצמו בכהונה כיון שאין מעלים אותו לכהונה עפ"י עצמו, לכן אין בו משום חזקה אלא לגבי נפשי', משום דשויא אנפשי' חד"א מהני הך חזקה שלא יוכל לחזור ע"י אמתלא, משו"ה הוא לוקה, והאשה הנבעלת אינה לוקה, זה תו"ד שם. ודבריו אינם מתקבלים אצלי כלל, דמה שייך לענין חזקה לחלק בין דידי' ולכל העולם, ואדרבה ראיתי בתשו' הרמ"א סי' ב' שרצה לדון להיפוך, דבהוחזקה נדה בעלה לוקה עלי' והיא אינה לוקה מפני שיודעת בעצמה אמתת הדבר, ורק הוכיח אח"כ דהך חזקה מהני גם לגבי דידה יעו"ש, אבל להיפוך אין מקום לחלק, והנה בעיקר ענין החזקה כנראה מפרש הגאון בעל ש"ש שהוא ענין חזקה שהוחזק אצל העולם כעין איתחזק איסורא האמור בגמ', ומה"ט יש מקום קצת לומר דלא אתחזק האיסור רק לגבי דידי' שנתחזק לענין הנהגה שאסור לי' ולא לאחריני, אבל מדברי הרמב"ם שם בפ"א מה' איסורי ביאה ה"כ שכתב להוכיח על מעלת חזקה ממכה אביו, והוא עפ"י דברי הירושלמי בקדושין פ' עשרה יוחסין, דלכאורה הוא נגד הש"ס דידן פ"ק דחולין דילפינן מזה דאזלינן בתר רוב, אלא נראה דהרמב"ם מפרש שהירושלמי ותלמוד דידן אינם חלוקים בזה, והכל מטעם אחד הוא, וכמו דמצינו בגמ' חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו וחזקה שאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה שהוא ענין הוכחת רוב ואנן סהדי, שעפ"י הרגיל מוכח הענין שכך וכך הוא הוא רובא דליתא קמן, ורוב מעליא כזה מועיל גם להוציא ממון, ומזה נראה לי דהיכא דשויא אנפשי' חד"א דלא הוחזק הענין בתורת ודאי, רק דאסור עלי' לחוד דליכא שום הוכחה על עצם האי' אין לוקים עליו, ואף אם נאמר כיון דנתחזק הענין אז אין לנו לדון על סבת הדבר, ע"י איזה ענין נולדה הך חזקה, אבל כיון דמתחילה הי' שוברה עמה שלא הוחזק רק לגבי דידי' לחוד, איך יתכן שנחלק אח"כ לומר דלגבי דידי' מחזיקינן לודאי שיהי' לוקה ע"י זה, ולגבי אחרים יהי' היתר, ענין כזה הוא רחוק מן הדעת, ולא מצאנו כענין זה בש"ס ובפוסקים

והנה גם בעיקר הענין שנקט הש"ש לדבר ברור דבנאמנות ע"א שכתב הרמב"ם שהאיסור בע"א יוחזק, הוא רק אם נתחזק הענין כן שלשים יום, רחוק הדבר בעיני שישמיט הרמב"ם כל הענין ויסמוך עצמו על מה שכתב בה' נזירות, ולכן נלענ"ד לבאר שמכל ההוכחות שהביא הגאון הנ"ל אין כל יסוד לזה, והנה ראשונה מה שהקשה בס' ש"ש ש"ו פ"י על דכתב הרמב"ם בפט"ז מה' סנהדרין אין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק וכו' דאם מהני אמתלא בע"א האיך לוקים על עדותו, דכל היכא דמהני חזרה ע"י אמתלא אין לוקים על פיו, וכמו דמוכח מדברי הרמב"ן והרשב"א גבי הוחזקה נדה בשכנותי' בעלה לוקה עלי', שכתבו דלא מהני אמתלא דידה מדלוקה עלי' אלמא הנדה ודאי משוינן לה, ומחמת קושיא זו הוכיח דלא לקי רק בשהוחזק ל' יום, דאז לא מהני חזרה אף ע"י אמתלא, הנה לפי מש"כ הר"ן בתשו' סי' מ"ז דבע"א שהעיד על אשה שהיא זקוקה ליבם ואח"כ העיד להיפוך, אחרי שהביא ראי' מהתוספתא דכל שהעיד חוץ לבי"ד חוזר ומגיד, ואין חילוק בין דברים הצריכים להגיד בבי"ד או לא, הביא אח"כ ראיות דכל היכא דלאו אורחייהו דאינשי למידק יכולים הם לחזור ולהגיד, ומביא מהא דאמרינן בפ' גט פשוט אמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד צורבא מרבנן לאו אורחי' למידק, ועוד הביא מדברי הרז"ה שכ' שכל טעות שהעדים מצויים לטעות בה, נאמנים הם בעצמם ע"ז ואין בזה משום חוזר ומגיד. ומסיק בזה"ל ובנידון שלפנינו ג"כ הדבר ברור דאיכא אינשי טובא דלא ידעי דעד מפי עד סגיא בעדות אשה, ולפיכך לא מיקרי על זה חוזר ומגיד ובודאי לפי שמוטל על הכל כדי להוציא הדין לאמתו וכו' שלפי זה ראוי לבי"ד לדרוש ולחקור העד הראשון למה אמר בתחילה שהיא זקוקה ליבם, ואם נתן אמתלא לדבריו, על הדרך שכתבתי פשיטא דסגיא. עכ"ל. ומדברי הר"ן אלו הביא בש"ש פ"ט דע"א המעיד חוזר ומגיד ע"י אמתלא, ובאמת כל הרואה בדבריו יראה שלא חלק כלל בין ע"א לשני עדים, אלא כל שמעיד חוץ לבי"ד יכול לחזור ולהגיד אף בלי אמתלא, היינו שיכולים לומר מבודים היינו היכא דלאו אורחייהו למידק גם בשני עדים יכולים לחזור, וע"ז כתב שאם נתן אמתלא לדבריו שלא ידע הדין שעמפ"ע מהני בעדות אשה, פשיטא דמהני, וכ"ז גם בשני עדים, כן נראה ברור לכל מעיין בדברי הר"ן ועפי"ז נלענ"ד דאם ע"א מעיד לפני בי"ד באיסורים דינו שוה להגדת שני עדים, וכל היכא ששני עדים אינם יכולים לחזור ולהגיד, גם ע"א אינו יכול לחזור ולהגיד, כן מוכח הענין משיטת הר"ן, וכן פסק בח"מ סי' כ"ט עפ"י דברי הר"ן אלו בשני עדים ג"כ

וכן נראה לענ"ד בענין דין אמתלא דאמרינן בגמ' דהיכא דנאמן מדין שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא יכול לחזור ע"י אמתלא, דודאי נראה דעדים כה"ג אינם יכולים לחזור ולהגיד, שהכל תלוי עפ"י אומדן דעת, שאם רגיל איניש לשקר בבי"ד ע"י אמתלא זו מהני גם בעדים, אבל בשאר אמתלאות אין אדם מעיד שקר ע"י אמתלאות, ורק אם אין עדותו נוגע לאדם אחר רק לעצמו עביד איניש לשקר ע"י אמתלא, וכה"ג אמרינן לענין אב שאמר עבדי