שערי ישר חלק ב קמג

בירור האמת, ועפי"ז דברי הרמב"ם מובנים היטב דפסק כסתם משנה דנזיר דב"ש וב"ה פליגי בשתי כתי עדים ודלא כר' ישמעאל ב"ב דסבר דגם בכת אחת סובר ב"ה דיש בכלל חמש שתים, ובד"מ פסק כרשב"א דמצטרפים עדותם גם בכת אחת דשאני דיני ממונות מאיסורים כמש"כ, וכמו שהבאנו דברי המאירי שחלק דיני ממונות מדין נזירות

והנה ראיתי בב"י אהע"ז סי' י"א דהוכיח דכי היכא דמצטרפי לעדות ממון מצטרפים לענין איסור לדידן דקיי"ל כריב"ק, דאפי' ראו זה אחר זה מצטרפים, מהא דמוקי בפ"ב דכתובות ד' כ"ו ע"ב דפליגי רשב"ג ור' אלעזר אם מצטרפים ב' העדים להאכילו בתרומה על פיהם, וקאמר דפליגי בפלוגתא דריב"ק ורבנן, והרי אכילת תרומה איסורא הוא, אלא ודאי לריב"ק לעדות מילתא דאיסורא נמי מצטרפים עכ"ל. ולכאורה הוא נגד דברינו, אבל כד מעיינין שפיר אין מזה סתירה כלל, דבאמת בכתובות שם אין שייך לפלוגתא דריב"ק ורבנן, אלא לפלוגתא דר' נתן ורבנן, דלר"נ שומעים דבריו של זה היום וכשיבוא חבירו למחר שומעים דבריו ורבנן סברי דבעינן שיעידו שניהם כאחד, דהרי התם שני העדים מעידים על דבר אחד, ידענא בי' דכהן הוא, רק שלא העידו יחד בבי"ד, וכן כתב שם רש"י להדיא דרשב"ג ור"א בפלוגתא דר"נ ורבנן פליגי, ולענין זה מסתברים הדברים, דלענין איסורים לא גרע מעדות בדיני ממונות, ורק בנפשות גלי קרא דבעינן שיעידו כאחד, אבל לענין צירוף עדות דקיי"ל כריב"ק כשלא ראו כאחד דמצטרפים, יש חילוק בין דיני ממונות לאיסורים מטעם שכתבנו, ומדברי הב"י הנ"ל נתחזקו דברי, דהרי הב"י מסתפק בזה דאפשר לומר דאיסורים גרע מדיני ממונות, וממה שהוכיח אין ראי' רק לענין הגדות מיוחדות, אבל לענין ראיות מיוחדות אין ראי', ועפ"י מש"כ מצינו יסוד נאמן לחלק ביניהם, ובדיני אישות דילפינן דבר ממון, ודאי דמהני עדי צירוף כמו בדיני ממונות, ורק היכא דשייך לנפשות כעדי קדושין וגיטין אז לא מהני עדי צירוף והדברים נכונים בעזה"י, אבל כ"ז כתבנו לשיטת הרמב"ם ליישב דבריו, דמדברי הרמ"א חו"מ סי' ל' סעי' ו' מוכח דמצרפין עדות באו"ה יעו"ש. והא דבעינן לענין נזירות שני עדים כשרים ולא סגיא בע"א כדין ע"א נאמן באיסורים, הנה לשיטת תוס' והרא"ש הוא משום דהוי נגד חזקה ולשיטת הראשונים דמהימן נגד חזקה, וכן כתב הש"ך בשיטת הרמב"ם, מיירי היכא דמכחיש, כמש"כ ברמב"ם בפ"ט מה' נזירות דבע"א אם הכחישו אינו חייב כלום ורק במסתפק חייב לנהוג נזירות, ואם נהג נזירות עפ"י ע"א ואח"כ שתה לוקח יעו"ש. וכן כתב הר"ע מברטנורה על המשנה ז' בפ"ד דנזיר דמיירי שהוא אומר שלא נדר כלום יעו"ש

ועפ"ד יש לתרץ חומר הקושיא בהא דפסק הטוש"ע חו"מ סי' ל' דעדים המחייבים מנה ע"י צירוף אינם מחייבים שבועת התורה על השאר, יעו"ש בט"ז ובאחרונים שלא בארו דבר המתקבל בזה, במה גרע עדות של צירוף מעדות דעלמא, ועפימש"כ י"ל דכיון דאמרינן בגמ' ב"מ ד' ד' דר' חייא יליף מק"ו מפיו וע"א, וק"ו זה הוא לענין נאמנות דע"י שנתברר על המקצת בעדות ברורה התחזקת תביעת התובע לחייבו שבועה על השאר, ובעדי צירוף ליכא ברור גמור משני העדים על המקצת, רק מתחייב על המקצת ע"י הצטרפות של קיום הדבר, ולענין לחייבו שבועה על השאר בעינן דוקא בירור גמור משני עדים לשיטת הטוש"ע, דלשיטת הש"ך דסגיא אם רק מתחייב עפ"י בי"ד, מהני גם עדי צירוף, וזה תלוי בשני סברות שכ' התוס' אם הוי כעין גלגול שבועה או משום התחזקות תביעת התובע כנ"ל

ובזה יתישב מה דנתקשו האחרונים לענין עדי חזקה דפסקו הטוש"ע דאם העיד ע"א על א' ג' ה', ועד השני על ב' ד' ו' דלא מהני עדותם, דכל אחד מעיד על ג' שנים שאינם רצופים, ואם מעידים ששה עדים, כ"א על שנה אחת, א' ב' ג' ד' ה' ו', מצטרפים לעדות, כאילו אחד מעיד על ג' שנים א' ב' ג', וע"א מעיד על ב' ה' ו', עי' בנה"מ סי' קמ"ה ובס' אבני מלואים בתשו' סי' ד', והנה לפי מש"כ י"ל, כיון דבעינן שיהי' חצי קיום הדבר עפ"י ע"א וחצי עפ"י עד השני, הנה בכה"ג שע"א מעיד על א' ג' ה', עדיין לא נתהוה חצי קיום הדבר עפ"י עד זה, ומשו"ה אין מועיל עדותו לקיום הדבר, אבל בששה עדים מיוחדים, שכ"א מעיד על שנה אחת, הרי מועיל עדותו משל כ"א על חצי קיום של שנה אחת, אבל לענין בירור קשה לחלק בין אם מעיד אחד על מפוזרות לבין אם מעידים ששה עדים על שנים מיוחדות

פרק ח

כתב הרמב"ם בפ"כ מה' איסורי ביאה הי"ג מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלים אותו לכהונה עפ"י עצמו וכו' עד שיהי' עד אחד, אבל אוסר עצמו בירושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים, ואם נשא או נטמא לוקה והנבעלת לו ספק חללה עכ"ל. וכתב הרה"מ שם דאוסר על עצמו הוא משום דשוינהו לכל פסולי כהונה אנפשי' חתיכה דאיסורא, ואם נשא או נטמא לוקה מחמת שהחזיק עצמו בכהן שהוא נאמן על עצמו להחמיר, אבל האשה אינה לוקה על פיו, ובמשנה למלך כתב ע"ז וז"ל, דברי רבינו ז"ל צריכים ביאור, שסתם וכתב ואם נשא לוקה וע"כ בדהוחזק כבר מיירי, וכמש"כ הוא עצמו לעיל בפ"א מ"ה אלו שמי שהוחזק בשאר בשר שורפים וסולקים על החזקות, אבל בלא הוחזק כבר כתב הוא עצמו בס' הנזכר דאין אדם לוקה ומת על פי עצמו, וכן נמי הוצרך שהחזיק ל' יום, אבל פחות מכאן לא, וכאן סתם הדברים, ובודאי שסמך על מש"כ לעיל דאין לומר שיהא לוקה אם לא הוחזק, אלא שדברי ה"ה