שערי ישר חלק ב קמא

בכה"ג לא הקילו וחזר הדין לדין תורה, אבל עכ"פ הוא דין מיוחד בדין עדות, ובדין עדות אשה שהוא מטעם הוכחה ורגלים לדבר, י"ל דהיכא שמכחישים זא"ז בדבר שהוא שייך לענין עיקר העדות, אז ליכא הך רגלים לדבר, דכיון דמכחישים זא"ז אז נגרע כל הנאמנות דאולי שניהם משקרים, או אמרי בדדמי, ורק בצרה אמרו ר"י ור"ש לא עשו דברי צרה אצל חברתה כלום, ולחד מ"ד אליבא דר"מ שאני אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת, מאחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג, משום דבכה"ג מוכח דאמרי בדדמי, עי' תוס' יבמות ד' קי"ח ע"א ד"ה דכל לא מת וכו', ומה"ט י"ל דגם למאן דפסק בדיני ממונות הכחשה בחקירות כשר, דבדין עדות של תורה אין שום הוכחה או חשש משקר מבטלים דין העדות רק בדין תרומה וכה"ג, אבל היכא שעיקר הנאמנות הוא מחמת הוכחה, חשש של משקר או חשש בדדמי מגרעת ההוכחה של הנאמנות, וראי' לזה מהא דאין נאמנות הני חמש נשים שחשדינן למשקר מחמת שנאה, ובדיני ממונות שונא כשר לעדות, שהטעם בזה דכמו דמיגו נגד עדים לא מהני, שאין הוכחה ובירור דעלמא מגרע כלום מדיני הגדת עדות, כ"כ חשש משקר של שנאה אינו מבטל כח העדות. אבל היכא שהנאמנות מחמת הוכחה, חשש של משקר מחמת שנאה מגרעת ההוכחה של מה לו לשקר או אין אדם חוטא ולא לו וכה"ג, ולכן נלענ"ד שהטעם בעדות אשה בע"א אומר מת וע"א אומר נהרג דאמרינן בירושלמי דר"י ור"ש מודים לר' מאיר דלא תנשא, הוא מטעם שכתבנו, שלא מטעם שכ' הח"מ שהוא דומה לדיני ממונות

והא דפליגי ר"ע ור"ט בסוף מס' יבמות אם בודקים עדי נשים בדרישה וחקירה ומוקי בגמ' דפליגי אי דמיא לדיני ממונות משום הכתובה דצריכה נגבות, או דמיא לדיני נפשות דהיתר אשת איש לעלמא כדיני נפשות, דמשמע לכאורה דנאמנות בעדות אשה הוא ככל דיני עדות, הנה בלא"ה קשה מאד כיון דאשה ועבד נאמנים, וכן עד מפי עד, וגם משיאים עפ"י כתב דאקילו רבנן בעדות אשה, והכא סובר ר"ט דצריך דו"ח כדיני נפשות, ונראה דמה"ט יש מפרשים דזה קודם שהוחזקו להיות משיאים עפ"י ע"א, הובא בחי' הרמב"ן יעו"ש. ובחי' הרשב"א שם הביא בשם הרמב"ם וז"ל והרמב"ם ז"ל כתב אין בודקים עדי נשים בדרישה וחקירה שלא אמרו חכמים בדבר להקל אלא להחמיר משום התרת עגונה, וזה תימה שלא הוזכר הטעם הזה בגמ' כלל, יעו"ש שהאריך בקושיא זו, ועפ"י מה שהביא הרמב"ן היש מפרשים, י"ל דגם הרמב"ם סובר כן, ולכן כלל הרמב"ם בסוף ה' גירושין מה דאי"צ דו"ח עם שאר הבדלים שבין עדות אשה לכל עדות שבתורה. אח"כ מצאתי בס' קרבן נתנאל על הרא"ש שכתב כן לתרץ דברי הרמב"ם, אבל הקשה מ"מ למה לא הביא הטעם שאמרו בגמ', ולפי מש"כ ל"ק דאף אם מדיני עדות אי"צ דו"ח, יש מקום לומר דרק בשני עדים כשרים שמעידים בעדות אשה מהאי טעמא דמדמינן לדיני ממונות, אבל בע"א או אשה ועבד שמעידים, דנאמנים רק משום הוכחה שלא בתורת עדות, הי' מקום לומר דבעינן דו"ח לחזק כח הבירור, וע"ז מסיק הרמב"ם בפי"ג מה' גירושין ה' כ"ח שלא אמרו חכמים להחמיר אלא להקל משום התרת עגונה, היינו כיון שבשני עדים כשרים אי"צ דו"ח מה שהקילו חכמים בע"א וכדומה לא באו רק להקל ולא להחמיר בדו"ח יותר מבעדים, והוא דבר נכון בביאור דבריו ז"ל

פרק ז

כתב הרמב"ם בפ"ג מה' נזירות ה"ט מי שהיו שתי כתי עדים מעידים אותו, אלו מעידים שנזר שתים ואלו מעידים שנזר חמש הרי זה נזיר שתים שבכלל חמש שתים והרי כולם מעידים בשתים עכ"ל. והקשה בס' לחם משנה אף דמשנה סתים כן דפליגי ב"ש וב"ה בשני כתי עדים, אבל בגמ' אמרינן שם דמתני' דלא כהאי תנא, דלרב"י בנו של ב"ב פליגי בכת אחת ולב"ה גם בכת אחת הוי נזיר שתים, ובכה"ג בדיני ממונות פסק הרמב"ם בה' עדות כר"ש בן אלעזר באחד אומר מנה ואחד אומר מאתים דיש בכלל מאתים מנה, והי' לו לפסוק כן גם בכת אחת, ונשאר בקושיא, ובתומים סי' ל' סק"ז הקשה כ"כ קושיא זו, ותירץ דכיון דהאחד אומר שתים וא' אומר חמש עכ"פ איכא הכחשה בבדיקות, ובממון דאי"צ דו"ח משום נעילת דלת, ובנזירות דלא שייך נעילת דלת בעינן דו"ח, ומסיק והא דצריך בעדי נזירות דו"ח צ"ל דגם שזו שייך הזמה דאם הי' נזיר ושתה יין חייב מלקות א"כ אף הזוממים חייבים מלקות, וא"כ בעינן דו"ח כדיני נפשות. עכ"ל. וכן כתב בתשו' רע"א סי' פ"ז יעו"ש ודבריהם תמוהים מאד כיון דבאיסורים לא בעינן דו"ח דרק בדיני ממונות אמרו משום דילפינן ממשפט אחד יהי' לכם, צריך מדינא דו"ח, אבל באיסורים אי"צ דו"ח, ומהיכי תיתי יהי' דין נזירות חלוק משאר איסורים, ומה דמסתעף מזה ענין מלקות אם עבר ושתה יין דחייב מלקות, לפי"ז גם במעיד על חלב ודם ג"כ אפשר לבוא לידי מלקות, ואיך אפשר שיתחייבו העדים אם הוזמו מלקות, הלא לא באו לחייבו מלקות קודם שעבר על נזרו, וכן מפורש ברמב"ם ה' נזירות פ"ט הי"ז וז"ל נהג נזירות עפ"י ע"א ושתה יין או נטמא והתרו בו שנים לוקה, אעפ"י שעיקר הנזירות בע"א עכ"ל, והוא כשיטתו דפסק בפט"ז מה' סנהדרין דאי"צ שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק, ולכן לא מצאתי בכדי לתרץ דברי הרמב"ם, וגם מה שכתב בס' אורח מישור על מס' נזיר לתרץ ולחלק בין מנה ומאתים לשתים וחמש, ומדמה לאומר שתי מרדעות וא' אומר חמש דלא עבידא למיטעי, בכה"ג אין דבריו נכונים בזה, דרק היכא שמעידים על ראית מעשה יש חילוק בין שלש לחמש, וכן בא' בחודש כה"ג, אבל אם מעידים על שמיעה ששמעו מפי הנודר מה לי שתים וחמש או שתים ושלש, אח"כ מצאתי במפרשי