שערי ישר חלק ב קמ

אחר רוב דיעות, ועד כשר נגד מאה פסולים הוא כמע"מ, יעו"ש שמתרץ בזה מה דתנן דשבועת העדות אינה נוהגת בנשים, ורב פפא אמר דהכל מודים בע"א במיתה, והוא דבעד כשר במיתה כיון שהוא עד כשר ומועיל עדותו משו"ה חייב קרבן שבועה, אבל בפסולי עדות שנאמנים שלא בתורת עדות רק משום הוכחה ליכא דין קרבן שבועת עדות, עיי"ש. אבל מה שמסיק לדמות להא דאמרינן בירושלמי והוא עד לאפוקי אומר הרי אתה מקובל עלינו כשנים משום שאינו עד, קשה דלפי"ז גם בעד כשר לענין עדות אשה מה דמהימן, אינו מדין שנים עדים, אלא מטעם הוכחה ורגלים לדבר, אלא כיון דתורת עד עליו ומועיל בהגדתו, כ"כ ראוי בעד כשר לענין ממונות שמהימן כבי תרי מחמת שקבלו עליהם להתחיב בקרבן שבועה. אח"כ מצאתי בתשו' רע"א ז"ל סי' קע"ט שהקשה כן ומתרץ כיון דמ"מ חכמים האמינו ושם עדות עליו, ובקבלו עליהם אינו כשנים אפילו מדין חכמים, יעו"ש. וחילוק זה אינו מובן כ"כ, דמ"ש אם חכמים האמינו או בע"א כיון דבשניהם אינו מדין עדות עפ"י דין תורה, ונראה די"ל דהיכא שקבלו עליהם הבע"ד קבלתם גרמה להועיל להנאמנות, אבל בע"א במיתה עכ"פ כל הענין נעשה עפ"י הגדת העד. אכן לפי"ז נאמר דאיכא נפ"מ לדינא גם בעדות אשה אם נמצא קו"פ, דאז אף דמהימן הכשר, הוא רק בתורת הוכחה ואומדנא, ואם שנים פסולים יכחישוהו ניזיל בתר רוב דיעות ובעד כשר הוי כמע"מ, וכן יש לדון לענין כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים לשיטת הפוסקים שהוא דוקא בעד כשר, יעו"ש באהע"ז סי' י"ז סעי' ל"ח וצ"ע

ובעיקר הדבר בהא דחייב קרבן שבועה בע"א במיתה, אף דאינו נאמן רק מדרבנן, נלענ"ד לבאר ענין זה במובן אחר שלא כמו שבארו הגאונים הנ"ל, דהנה הדברים מסתברים דעד כאן אינו חייב קרבן שבועה, אלא אם העדות של העד מועיל לחייב ממון עפ"י דין תורה, אבל אם אינו מועיל רק מדרבנן ומה"ת יזכו הבע"ד משום הפקר בי"ד, שלפי"ז הגדת העד אינו רק בגדר גרם, כל כה"ג אין זה בכלל עדות של תורה, אמנם בעד כשר שמעיד בעדות אשה, י"ל דכל היכא ששנים מעידים על ממון, כ"א מועיל לפי חלקו, וכמו שפירש"י בכתובות לענין נכי ריבעא דממונא אפומא דחד, דעפ"י שנים עדים אמרה תורה חציו על פיו של זה, וחציו על פיו של זה וכמו שיתבאר ענין זה לקמן, ומ"מ חייבים שניהם בקרבן, אם יצטרף חלקו עם השני לחייב ממון בפועל, והנה בעד כשר שמעיד בעדות אשה, שהקילו חכמים להאמינו משום עיגונא, יש לומר דמה שהקילו הוא רק על דין ההצטרפות, היינו שמה שמועיל חצי עדותו הוא מה"ת, ומה שחסר החצי האחר הוא משום עיגונא, ומשו"ה י"ל דבכה"ג הכל מודים שחייב שבועה, דלענין עדותו של זה אין נפ"מ אם חצי השני נעשה ע"י הצטרפות של עד שני או ע"י תקנת חכמים וחייב מחמת חלקו אם רק יצטרך להוראת דין בפועל, אבל בנידון הירושלמי שמקבלו לשנים אין כאן חלוקת חצאים, אלא רק ע"י קבלת הבע"ד יצא הדין ומשו"ה פטור מקרבן

ולפי"ז נתבאר לנו דבעדות אשה ובסוטה ליכא דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולא דין נמצא אחד קרוב או פסול מטעם אחר, משום דהנאמנות אינו בתורת עדות אלא בגדר הוכחה ורגלים לדבר, ולכן אף דבעינן בי"ד גמור לא שייך בזה כללי דין עדות, אבל בנוגע לאיסורים היכא דבעינן דוקא עדים כשרים, הי' מקום לומר דגם דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול שייך בזה, ורק י"ל כיון דשם לא בעינן דין בי"ד וכל מי שבידו להורות מקבל העדות, משו"ה ליכא שם דין זה, וכמש"כ לעיל, ונאמר דדוקא בהצטרף שני ענינים יחד, דין עדות ודין בי"ד, אז איכא כלל זה של ביטול עדות ע"י התערובות הגדה פסולה, והיכא דחסר פרט אחד מזה ליכא דין זה אמנם קשה לפי מה דפסקו האחרונים באהע"ז סי' י"ז בע"א אומר מת וע"א אומר נהרג דלא תנשא משום דהוי הכחשה בחקירות, עי' ח"מ שם ס"ק כ"ט דפסק כן להלכה דלא עדיף מד"מ דהכחשה בחקירות בטלה כל העדות, וכן העלו רוב הפוסקים האחרונים, עי' פ"ת שם, וכן איתא בירושלמי יבמות פ' האשה שלו', דלר"י ור"ש דאמרו בצרות אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג ינשאו, מודים בעדים, מה בין צרה לעדים לא עשו דברי צרה אצל חברתה כלום, והנה בהא שבדיני ממונות בהכחשה בחקירות בטלה כל העדות כמש"כ הב"י והסמ"ע דאפי' שבועה אי"צ, כתב הגרע"א ז"ל בתשו' סי' פ"ז בטעמו של דבר דלא חשבינן בזה כע"א כשר וע"א משקר, משום דהוי כנמצא אחד מהם קרוב או פסול דבטל כל העדות יעו"ש. ולפי"מ שהעלינו דבעדות אשה לכו"ע ליכא דין נמצא קרוב או פסול משום דכל הנאמנות בעדות אשה הוא בגדר אומדנא והוכחה ולא מתורת עדות, לפי"ז קשה מפני מה בע"א אומר מת וע"א אומר נהרג לא תנשא, הלא עכ"פ איכא ע"א

ונראה לענ"ד די"ל דמה"ט גופא שבעדות אשה כל כח התרה הוא משום הוכחה ורגלים לדבר, מה"ט מיגרע גרע עוד מדיני ממונות, דהנה בלא"ה הטעם שכתב הגרע"א אינו מובן כ"כ דהרי בתוס' ב"ב וסנהדרין כתבו בחד תירוצא דבהכחשה לא אמרינן נמצא אחד קרוב או פסול בטלה העדות, אלא הוא גזיה"כ בדיני העדות שאם מכחישים זא"ז בחקירות שמתבטלת העדות, ובדיני ממונות דאי"צ חקירה י"ל כיון דהחקירה היתה שלא עפ"י הצרכת תורת העדות אינה מגרעת העדות, וזה יש לומר שהוא טעם הסוברים דבד"מ אין הכחשה בחקירות מגרעת דין העדות, עי' תשובת רע"א שהביא שיטת הרמב"ן דסבר כן, ושיטת הרמב"ם והשו"ע דפסקו דהכחשה בחקירות פסולה הוא דסברי דכיון דמדין תורה גם ד צריך חקירות רק שהקילו חז"ל שלא להצריך לכתחילה, אבל אם מכחישים זא"ז,