שערי ישר חלק ב קלט

שהקילו חז"ל משום עיגונא, שיהי' הכח נגמר גם עפ"י הגדת אשה וקרוב ובע"ד, אבל אם מצטרף בהגדה מי שפסול להעיד לעדות אשה, לענין זה הדר לדין תורה שתערובות הגדה של הפסול מגרע כח בי"ד, ומש"כ בס' בית מאיר בסעי' ט' דכל היכא דאחד כשר לא שייך לאקושי שלשה לשנים, אינו נראה טעם הגון דהרי לענין ע"א לשבועה ג"כ קיי"ל דקרוב או פסול מבטל כל העדות ובתשו' נוב"י אהע"ז סי' מ"ה הוכיח דלא אמרינן בעדות אשה דין נמצא קו"פ, מהא דלא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דבעדות שמת בעלה נוגע תמיד לענין נחלה שאין מורידים לנחלה ע"פ, ובירושלמי תלה דין זה של עדות שבטלה מקצתה לדין נמצא קרוב או פסול, וכמו שהביא הרא"ש ספ"ק דמכות, ומסיק בבירור גמור דליתא בעדות אשה דין נמצא קו"פ, והנה אף כי ראי' זו יש לדחות דלענין זה ודאי הקילו חכמים משום עיגונא, דאל"כ לעולם לא יהני העדות גם להתיר האשה, אבל כיון שכל הגאוני עולם, הנוב"י, והב"מ הגרע"א והנתיבות נקטו כן, ודאי כונו אל ההלכה, אבל לא נתבאר היטב הטעם בזה

והנה מצאתי בס' ברית אברהם סי' ל"ד אות ז' שכתב בזה עפ"י דברי הירושלמי שהובא בתוס' סוטה ד' ל"א ע"ב ד"ה הא חד בסה"ד וז"ל, ומסיק נמי התם דבעדי טומאה לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מפני שרגלים לדבר. עכ"ל. ונלענ"ד בכונת ענין זה, דמה שהאמינה תורה ע"א בסוטה אין זה כדרך נאמנות עדות באיסורים, דעכ"פ הוא ענין דבר שבערוה, אלא דבענין זה האמינה תורה להעד שמעיד על טומאה, שעי"ז יש לבי"ד ענין הוכחה וגלוי מילתא על הטומאה, ודין עדות שבטלה מקצתה לא נאמר רק בדיני עדות, אבל על ענין הוכחות שכליות, שרואים בי"ד על בירור האמת, ודאי דלא שייך בזה שע"י התערבות הוכחה בדוי', שיוגרע בזה ענין ההוכחה של האמת, ויהי' ביאור דברי הירושלמי בזה, דמשו"ה לא אמרינן בטלה כולה בעדי טומאה, מפני שעכ"פ יש בזה רגלים לדבר, ועיקר נאמנות העד בטומאה הוא לחזק את הרגלים לדבר, ולפי"ז י"ל כ"כ בעדות אשה דהאמינו חכמים לכל הפסולים ועמפ"ע הוא שלא בתורת עדות, אלא בתורת הוכחה ורגלים לדבר משום דאשה דייקא ומינסבא, ולכן נאמר דאף אם צריך בזה דין בי"ד לדון עפ"י הוכחת העד המעיד, ור"ט ור"ע הצריכו גם דרישה וחקירה הוא רק על בירור האמת אבל עכ"פ אין זה עפ"י דין עדות, ולפי"ז אם נאמר דגם בזה מתחדש כח בי"ד לדון ולהורות, וכמש"כ הגר"א ז"ל דלענין בי"ד אוקמוה אדין תורה אבל לא ע"י עדים רק ע"י התגלות ראיות והוכחות, ואפשר לומר דמתקים בזה ענין של תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, מה שהבי"ד רואים אמתת הענין עפ"י ראיות והוכחות שכלוית, וכעין שמצינו בעדי יחוד שאמרינן הן הן עדי ביאה, ומשו"ה לא שייך בנידון כזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולא פסול של נמצא אחד קרוב או פסול

ולפי"ז מתורץ היטב מה שהקשה בתשו' רע"א סי' קכ"ד בדברי הר"ן פ"ק דגיטין לדון בקרוב שהביא גט אשה שכתוב בו גם נכסים ואומר בפ"נ, אם בטלה עדותו גם לענין גט האשה, משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, והרי גם בגט כל הפסולים כשרים להעיד בפ"נ יעו"ש שנשאר בצע"ג, והנה לענין בפ"נ נתבאר בתשו' רבי"ש סי' ר"מ לענין עדות בפ"נ עפ"י כתב, שהעלה שם דלענין בפ"נ צריך כל דיני הגדה, והקילו חכמים רק להכשיר בעדות זו כל מי שכשר להיות שליח להביא, וכן פסק הרמ"א אע"ז סי' קמ"ב, ובס' בית מאיר באר ענין זה בטוב טעם משו"ה שפיר יש לדון בזה דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דמש"כ הגרע"א ז"ל לפרש בדין נמצא קו"פ, הוא שמתפשט הפסול על כל העדים, הוא דבר זר ותמוה אלא שגזיה"כ הוא להחשיב כל ההגדות להגדה אחת, ותערובות פסול מגרע כולה, ומשו"ה שייך לדון גם בעדות של בפ"נ אבל בעדות אשה לא בעינן כלל דין הגדה, אלא הוכחה ובירור לא שייך ענין זה כלל, וזה נכון, ואף שהר"ן בפ"ק דגיטין סובר דמהני בפ"נ עפ"י כתב, מ"מ י"ל דבכלל הענין הוא כמש"כ

ועפ"י מש"כ דברי הנוב"י מ"ק סי' מ"א נכונים ומסתברים מש"כ לחזק דברי הב"ש בשני עדים שמכחישים זא"ז בחקירות דמ"מ ע"א אומר אמת, שהקשו עליו דבדיני ממונות פסק הרמ"א היפוך זה, דכתב בשני עדים המכחישים זא"ז בטלה כל העדות, ולא מהני אפילו לחייב שבועה, וכתב הנוב"י דשאני דיני ממונות מעדות אשה דשם בעינן עדות דוקא, ומשו"ה כל שבטל דין עדים לא מהני, אבל בעדות אשה לא בעינן עדים כלל רק שנדע אמיתת הענין שמת בעלה, ולענין בירור האמת אינו מגרע התערבות של עדי שקר יעו"ש שבס' בית מאיר באהע"ז סי' י"ז סעי' ח' הקשה ע"ז דהרי גם לענין דיני ממונות אמרינן לא איברו סהדי אלא לשקרא, ודוקא גיטין וקדושין אין להם קיום בלי עדים, יעו"ש, ולפי מש"כ האמת כדברי הנוב"י שבדיני ממונות אין כח לבי"ד רק ע"י עדים ומה דאמרו בגמ' דבממון לא בעינן עדים לקיום הדבר הוא רק לענין קיום הדבר בתחילה ע"י הבעלים, כמו שהובא בגמ' על חלוקת השותפים, שהחלוקה קיימת אם חלקו בלא עדים, ובקדושין לא מהני הקדושין בלא עדים אבל לענין בירור האמת אצל בי"ד, שוה דיני ממונות לקדושין, אבל בעדות אשה שמת בעלה הקילו חכמים שלא להצריך עדים וסמכו על הוכחת רגלים לדבר עפ"י ע"א ועמפ"ע ונכרי מסיח לפי תומו, וכל שאין אנו דנים עפ"י דין עדות רק מחמת הוכחות לא שייך בזה דינים הפוסלים בדיני עדות

וכן מצאתי בס' ש"ש ש"ז פ"א שכ"כ דמה שהמינו חכמים אשה ועבד לעדות מיתה אינו בתורת עדות אלא בתורת אומדנא, ומשו"ה בפסולים הלך