שערי ישר חלק ב יד

לומר הגאון זצ"ל דשאני ענין הנכיון, משום דכיון שהלוה הי' חייב להחזיר הוי ממילא כאילו הי' פרעון על הקרן, אבל בעובדא דהר"ן דבחיי שמעון עדיין לא פרע כלום מתי נתחיב שמעון להחזיר, דהנאת שמעון לא היתה רק עד שיקבל יכין הדינרים של רבית, וכשמת שמעון ירש שאול או יכין את הקרן, ואי אפשר בכה"ג שיהי' מגבית הרבית פרעון על הקרן מחמת איזה דין של שמעון, וע"כ נלענ"ד ברור דהר"ן סובר דאיסור קבלת רבית הוא חל על אדם מחמת הקציצה הראשונה וכשם שהאיסור חל על כל הגובה, כ"כ מצות חזרת רבית הוא על הלוקח את הרבית, ומשו"ה שאול שנטל את הרבית חייב להחזיר, ומשו"ה פשוט שמנכים, וענין הנכיון הזה הוא עפ"י בי"ד דכשם שבי"ד יכולים לכופו להחזיר הרבית כ"כ כופים אותו שימחול נגד הרבית מן הקרן אבל הלוה בעצמו אינו יכול לנכות בלי בי"ד, וכמו שהבאנו לעיל דברי הראנ"ח. כנלענ"ד בענין זה:

וראיתי בס' שער המשפט בה' רבית סי' קס"א סק"ד שרצה לחדש בהא דנקטינן דבני' אינם חייבים להחזיר הרבית הוא דוקא אם לא עמד אביהם בדין, אבל אם עמד בדין נעשה חוב כשאר חיובי ממון, ומדמה זה לדיני קנסות דמשעת העמדה בדין הוי ממון, ולענ"ד הוא דברי שגגה, דבקנס אמרה תורה אשר ירשיעון אלהים דגלתה תורה דכפית בי"ד גורם החיוב, ומעצמו אי"צ אדם לשלם אף לצאת ידי שמים, וכמו דאיתא בירושלמי הובא בראשונים ז"ל בכתובות ד' ל"ג ע"ב, ומטעם זה גם בקנסות דרבנן דלא קנסו בנו אחריו, י"ל דכעין דאורייתא תקנו שיהי' החיוב ע"י העמדה בדין, ומשעת העמדה נעשה חוב גמור, ונשתעבדו הנכסים אבל ברבית כיון דילפינן דלא נחתינן לנכסי' שהיא רק מצוה מה תועיל העמדה בדין בזה, כיון דהמצוה עלי' גם קודם העמדה בדין, ועוד אם נדמה לקנסות הי' הדין דמיד שאמרו בי"ד חייב אתה ליתן או צא תן לו, שישתעבד גם נכסי' ולמה לא נחתינן לנכסי' אלא ודאי פשוט וברור דאין חילוק בזה בין אם עמד בדין או לא, וזה פשוט:

פרק ה כתב הרא"ש בתשובה כלל ח' סי' ב', הובא בשו"ע חו"מ סי' ע"ג, נשאלתי על ראובן שנשבע שלא למכור משלו כלום לפרוע לשמעון מה שחייב לו ושוב נשבע לשמעון שיפרע לו עד זמן פלוני מה שחייב ועתה הגיע הזמן טוען ראובן מעות אין לי לפרוע לך, וכבר נשבעתי שלא אמכור משלי כלום כדי לפרוע לך, הרי שתי שבועות הללו מכחישות זו את זו, שהרי כשנשבע שבועה שני' שיפרע לו עד זמן פלוני הי' בכלל שבועה זו שימכור משלו כדי לפרוע לו כי בכך הוא מחויב מן הדין והוא נשבע כבר שלא למכור, ודמי להא דתנן בפ"ג דשבועות שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה וכו' כך בנידון זה לא ימכור כדי לקים שבועתו הראשונה ונמצאת השני' שבועת שוא וחייב עלי' מכות מרדות ואם מתוך המלקות יתחרט וימצא פתח לשבועתו הראשונה יתירוהו לו וימכור ויפרע ויקים שבועה שני'. עכ"ל. וכתב הב"ח הובא בש"ך סקט"ו מיהו נראה ודאי שהבי"ד יש להם רשות לירד לנכסי' ולהגבות מהם לבע"ח ואי"צ שימכור הוא עצמו. עכ"ל. והקשה ע"ז בתומים וז"ל ולא הבנתי א"כ מה הוא כל החרדה הזאת שהחרידו להלקותו ויתחרט וימצאו לו פתח, וכן שהוא נשבע לבטל את המצוה, מה ביטול מצוה יש אם בי"ד פורעים מנכסי', ומה איכפת לי' לבע"ח בזה אם הלוה פורע מרצונו או בע"כ, סוכ"ס נפרע, ולכן הי' נראה לפי"מ שדיקו המחברים וביחוד הרמב"ן בחידושיו לב"ב, בהא דאמרינן בפ' הכותב אר"כ לר"פ לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה אמר לא ניחא לי דאעביד מצוה מהו, א"ל וכו' מכים אותו וכו' ודיק הרמב"ן למ"ד ש"ד לק"מ דמה נפ"מ לן הא משתעביד נכסי', אבל למ"ד של"ד רק עלי' רמיא מצוה מהו אי אמר לא ניחא לי וכו' ולפי"ז י"ל דכאן איירי דלית לי' קרקע רק מטלטלים והם לא רמיא עלי' שיעבודא כלל, רק על קרקפתא דלוה מוטל מכח פריעת בע"ח מצוה, והוי כמ"ד של"ד וכמ"ש מיני' אפי' מגלימא דעל כתפי' וא"כ איהו אומר לא ניחא לי, ול"ל דכופים למצוה דהא נשבע ואיך נכוף לעבור על שבועה כיון דשבועה קדמה לחוב, וא"ש כל הך דינא דאין לנו למיחת לנכסי' כיון דלאו שיעבודא עלי' רק מכח מצות הלוה, והא קדמה שבועה, אבל בקדם החוב ה"ל לבטל מצוה וא"ש וע"ש ברא"ש פ' הכותב דכתב להדיא לחלק בין קרקע ומטלטלים ע"ש עכ"ל וע"ש דמתרץ בזה קושית תוס' בפ' אעפ"י דא"כ כל אדם יפקיע חובו ע"י שישבע קודם הלואה שלא ימכור מנכסי' לפרוע ב"ח דהרי אם יהי' לו קרקע יורדים לנכסי' יעו"ש ודברי התומים נפלאים בעיני מאד, כיון דמודה לסברת הב"ח דבזה שבי"ד יורדים לנכסי' לא עבר על השבועה הא', ומשו"ה כשיש לו קרקע יורדים לנכסי', איך אפשר לומר דכשאין לו קרקע אי אפשר לירד לנכסי' משום כפי' מחמת שאי אפשר לכוף אותו לעבור על שבועתו הלא אם גובים בי"ד לא עבר על שבועתו אם לא שנאמר דמחמת השבועה אין עליו מצות פריעת בע"ח ומשו"ה ליכא כפי' ע"י הורדה לנכסיו דכל עיקר מה שנחתינן לנכסי' הוא גדר כפי' כמ"ש עד שתכפנו בגופו כופהו בממונו, ולפי"ז אין כאן שיעבוד הגוף כלל ואם ליכא שיעבוד הגוף ליכא שיעבוד נכסים ומכש"כ בכה"ג שהשבועה קדמה לחוב לא חל עליו שיעבוד הגוף כלל:

ונלענ"ד שדברי הב"ח נכונים מכל צד, דהנה למ"ד ש"ד כתב הרשב"א בב"ק ובחי' לקידושין הובא בקצוה"ח סי' ל"ט סק"א דגם מטלטלים משועבדים מה"ת, והא דאין גובין ממטלטלי דיתמי ומלקוחות הוא מדרבנן, וכן מוכח לענ"ד מסוגית הש"ס דפ' הכותב הנ"ל עפ"י שיטת הרמב"ן וסיעתו דמפרשי דר"כ פריך לר"פ הא דגובים מיני' דידי' באיזה כח גובים ממנו אם לא