שערי ישר חלק ב יג

היא את הכסף, דמה שמקבל הכסף אותו פלוני עפ"י דבורה ובשליחותה חשבינן כאילו קבלה היא את הכסף, ונפ"מ בין הני טעמים לענין החזרת רבית, דבאומר תן דינר לפלוני ואלוה לך מנה דהוא רבית דאורייתא וחייב להחזיר, דלשיטת הריטב"א אינו חייב המלוה רק כפי ששוה הנאתו, ולשיטת הרשב"א חייב להחזיר כל הדינר שהוציא הלוה על פיו, וכן מצאתי ת"ל בס' מחנה אפרים ה' רבית סי' י"א שכתב שם כדברינו והביא שיטות בזה יעו"ש. אבל גם לשתי השיטות הנ"ל נגמר ענין הנאת המלוה וקבלת הדינר העודף רק בשעת קבלת פלוני, ואם מת המלוה קודם שנתן הלוה לאותו פלוני, הרי אין כאן שום הנאה ושום קבלה ליד הלוה, דמה שנהנה לאחר מיתה אינו כלום, וכן ליכא ענין שליחות לאחר מיתה, ומש"כ הקצוה"ח בסי' קפ"ח סק"ב דשייך שליחות לאחר מיתה, הוא דבר תמוה, וגם ש"ס ערוך נגדו, מהא דאמרינן בגיטין ד' כ"ט אם מת ראשון בטלו כולם יעו"ש, ומלבד זה אף אם יהי' שליחות לאחר מיתה ליכא דין רבית לאחר מיתה באופן דלפי"ז הי' ראוי לומר דלאחר מיתת המלוה מותר להלוה ליתן הדינר לאותו פלוני, ובתשו' הר"ן הנ"ל מפורש דחשבינן רבית קצוצה בכה"ג מה שנותן אח"כ לפלוני:

ואין לדחות ולומר דשאני ענין זה מתן מנה לפלוני ואתחייב אני לך, דשם ודאי אם מת הערב קודם שנתן הערב לאותו פלוני, דפטורים יורשי הערב מלשלם, דקודם שנתן לפלוני לא נהנה הערב ולא הגיע אליו שום דבר, אבל בנידון של הר"ן משעה הראשונה כבר נשתעבד הלוה לשלם ליכין בן שמעון שאח"כ הוא מוכרח לשלם, אבל בכ"ז לא יתורץ הקושיא בזה כלום, דלא מבעיא לפי"מ דפסק הרמ"א באהע"ז סי' כ"ט סעי' ו' דבנותן לאשה שטר על מנה דאינה מקודשת בזה כשיטת הרשב"א, דהתחיבות אינו ככסף דלא נחסר המתחיב כלום, ודאי דלא הוי כקבלת רבית משעה ראשונה ואף לפי"מ דנקטו שם הח"מ והב"ש דאפשר דמקודשת דחשוב חלות ההתחיבות כנתינת כסף וכקבלת כסף עו"ש. אם נאמר כן בנידון זה, דמיד שנשתעבד ראובן לשלם האלף דינרים ליכין בן שמעון הוי כאילו קבל יכין עפ"י שמעון הנאת הכסף מיד ראובן, לא יועיל לנו ענין זה רק להוסיף איסור על שעה ההיא לומר דמיד בשעת מעשה ההשתעבדות נעשה איסור של נתינת רבית וקבלת רבית, אבל על דבר פרעון ההשתעבדות שפרע ראובן ליכין בן שמעון אחר מיתת שמעון אכתי ליכא שום איסור, ובתשו' הר"ן מפורש דמה שקבל שאול בן יכין האלף דינרים היו קבלת רבית קצוצה שמחויב להחזיר ככל רבית קצוצה היוצאה בדיינים, והוא פליאה גדולה:

וע"כ נלענ"ד דהר"ן ז"ל הורה לנו יסוד חדש בזה, דמה שאסרה תורה נתינת וקבלת רבית אינו דוקא על הלוה והמלוה אלא על כל ישראל, אלא דרבית מיקרי אם מעיקרא נעשה פסיקה וקציצה מן הלוה למלוה, ומי שיגבה חוב זה יורש או לוקח שיזכה בחוב זה ע"י כתיבה ומסירה, או איש נכרי הוא עובר בלאו דאל תקח ממנו נשך, ומשו"ה כיון דבשעת פסיקת הרבית שנשתעבד ראובן עפ"י המלוה לשלם אלף דינרים ליכין, היתה פסיקה זו פסיקה של רבית דאורייתא, כמו שנשתעבד ליתן למלוה עצמו, שוב חוב זה של האלף דינרים הוא חוב שאסרה תורה לגבותו, והנותן והמקבל עוברים בלאו, וכשגבה רבית זו שאול בן יכין, הוא הוא המקבל רבית קצוצה והוא עבר על לאו דלא תקח, וחייב להחזיר לראובן ככל רבית קצוצה שיוצאה בדיינים אמנם לפי"ז קשה מה שפסק הטור דבכה"ג כשיוצאה בדיינים גובים מן המלוה ולא הזכיר שיהי' חיוב חזרה על המקבל זוז הרבית, משום דחשבינן שהמלוה קבל הרבית ולא המקבל מתנה, ובסי' ק"ס בש"ך סקי"ט הביא דברי המרדכי דמוציאים ממלוה כיון דאיהו אוזפי' וקצץ עמו להוסיף יותר וליתן לפלוני, אח"ז מצאתי בעזה"י בפתחי תשובה סקי"א שהביא מתשו' תפארת צבי שכתב בשם הגאון רע"א שנסתפק בזה אם המקבל חייב להחזיר ללוה ועיי"ש שהמחבר מחלק אם נתן לו בתורת רבית חייב להחזיר ואם בתורת מתנה אינו חייב להחזיר:

ובתשו' רע"א סי' פ' מביא תשו' הר"ן הנ"ל ומבארו באופן אחר, דהנה נסתפק בתשו' זו היכא דהמלוה גבה הרבית ומת ואח"כ באים היורשים לגבות הקרן אם יכול לנכות מן הקרן, כיון דהלוה הי' חייב להחזיר הרבית, י"ל דהוי ממילא כמו פרעון על הקרן והביא דברי הר"ן הנ"ל להוכיח ענין זה וכתב על דברי התשו' הנ"ל וז"ל, ולכאורה קשה נימא דמה שגבה שאול בן יכין האלף דינרים, היינו בשביל שיעבוד שנשתעבד ראובן ליכין אבי' וכגבאם אביו דמי, דאם הי' אבי' בחיים וגבה אותם לא הי' צריך הוא להחזיר, דהא הוא אינו המלוה, רק שמעון הי' מחויב להחזירם דמה שנותן ליכין עפ"י דבורו, הוי כקבלם הוא מדין ערב, א"כ נידון דקבלת שאול הוי כמו יכין בעצמו, ואח"כ יגבה הקרן בירושת אביו שמעון דאף דעל שמעון הי' מוטל להחזיר, מ"מ לגבי זה הוא בכלל לברי' לא אזהר, דאף דהיורש בעצמו לוקח הרבית, מ"מ הא הך קבלה אינה בשביל שמעון אלא בשביל יכין אביו דאין עליו חיוב חזרה כלל, ואם הי' יכין קיים וקבל השכירות ואח"כ הי' מת שמעון אביו לכאו' ג"כ הדין הכי דיגבה הקרן בשביל אביו, אע"כ היכא דעדיין לא גבה הקרן יכול לנכות ואף במשכנתא כההיא עובדא דהר"ן ומשו"ה יכול לנכות הקרן לשאול בשביל הרבית קצוצה שהי' מוטל על שמעון להחזיר עכ"ל. ומאד אתפלא על דברי' הק' איך למד מזה דינו שיכול לנכות, דהלא בר"ן מפורש בסוף התשובה דבכה"ג גם בלי נכיון הי' חייב שאול להחזיר אף אם הי' כבר הקרן גבוי דהרי ז"ל מעתה איני צריך להשיב על השאלה השנית וכו' אם מנכים ממנו אותו סך שקבל, שהדבר ברור מכיון שהכרענו שהוא רבית גמורה שמוציאים מידו אפי' קבל וא"צ לומר שמנכים. עכ"ל. ועוד אם גם נחליט הדין ובמי שרצה