שערי ישר חלק ב קלז

כשהמית עפ"י ע"א או על פי בעלים, עפ"י בעלים מודה בקנס הוא קסבר כופרא כפרה, יעו"ש. ומשמע לכאורה דגובים כופר עפ"י עד אחד כדין איסורים וקיום מצוות, ולפי זה אין צריך בית דין מומחים, ולפי זה הי' ראוי כ"כ לומר בדין מגבת חזרת רבית שיהי' בדיין אחד ובע"א, אבל מהא דפסק בשו"ע יו"ד ס"כ קס"ט ובסי' קע"ז סעי' י"א, דבטענה וכפירה של חזרת רבית משבעינן היסת בכופר הכל, מוכח דהוי תביעת ממון כשאר טו"ת של ממון, אח"כ מצאתי בס' מנחת החנוך בפ' משפטים שכתב לענין כופר דבעינן ג' מומחים כשאר דיני חבלות, והביא דברי תוס' ריש סנהדרין ד"ה דיני ממונות, שכתבו דלמאן דס"ל דכשאין השור בסקילה משלם כופר, הוא בג' מומחים, והוי בכלל דיני חבלות יעו"ש. ומזה מוכח דאף דכופרא כפרה ואינו יכול למחול, כמש"כ תוס' ב"ק ד' מ"ג ע"א ד"ה מאי לאו יעו"ש. מ"מ כיון דאיכא בזה הוצאת ממון הוא ככל דיני ממונות לענין בי"ד מומחים, ולפי"ז ודאי דבעינן עדות גמורה כמו בכל דיני ממונות, ובע"כ עלינו לתרץ מה דאמר ר"א אין דיני אלא כשהמית עפ"י ע"א, שע"י שתובע ע"א ולא ירצה לישבע ישלם, ורק אם כופרא בתם קנס לא ישלם כה"ג דהוי כמרשיע א"ע, כמש"כ בתוס' שם ד"ה מודה בקנס הוא יעו"ש. ומוכח דאיכא חיוב שבועה בכופר אף אם כופרא כפרה, ולפי"ז צריך לחלק מהא דכתב הרמ"א בחו"מ סי' פ"ז במי שתקע כפו ליתן לחבירו מתנה והוא כפר דאין משביעים ע"ז עיי"ש. דהתם מטעם דאין שבועה על שבועה, עי' ש"ך שם שהביא תשו' מהר"ם דמוכח להדיא מדבריו דגם על תביעת, קיום שבועה בעינן שני עדים כשאר דיני ממונות ורק כתב דאף דכל היכא ששנים מחייבים אותו ממון ע"א מחייב שבועה, בנידון זה. ע"א אינו מחייב שבועה משום דאין שבועה על שבועה, יעו"ש. וביאור ענין זה שאין שבועה על שבועה שהביא הש"ך סי' פ"ז ס"ק פ"א בשם תשו' מהר"ם ז"ל אינו מובן כ"כ, דהרי הש"ך שם מבאר האי דינא דהתוקע כפו לחבירו לא נפטר משבועה, אינו משום דשבועה דלהבא קיל לאיניש משבועה דלשעבר, אלא משום דסברי דכל שבועת בי"ד היא בנקיטת חפץ, ולכן אינו נפטר משבועת היסת ע"י תקיעת כפו שהיתה בלי נק"ח יעו"ש. ולפי"ז יש לדין דגם אם לא נתחייב ממון רק ע"י תקיעת כף, כיון שאם הי' מודה או הי' שנים מעידים הי' משלם מהראוי להיות שאם כופר שיתחייב לישבע ובנק"ח, ואיך מיפטר ע"י תקיעת כף דמעיקרא, ובביאור הגר"א כתב ע"ז בזה"ל אע"ג דאם יש עדים על ת"כ חייב, כיון דאינו חייב רק לקיים הת"כ, הרי כאילו אינו חייב לישבע רק בת"כ והוא כבר נשבע ע"ז יעו"ש. ונראה ביאור הענין דכיון דהחיוב הוא מחמת דין קיום השבועה, אם מטילים עליו לברר ע"י שבועה שאין עליו חיוב לקיים שבועה ראשונה, סגי שישבע עכשיו שבועה שיש בה חומר כשבועה ראשונה, דל"ד לכל שבועת בי"ד לענין ממון דשם הוא חייב לברר על עיקר חיוב ממון, אבל הכא אף שמחייבים אותו שבועה משום דנוגע לממון, אבל דין הממון בא בתולדה מחמת חיובו לשמים שלא יעבור על שבועתו, ואם יברר שאינו עובר על שבועתו, ממילא בטל דין ממון, ועל בירור זה שאינו עובר על שבועתו, סגי אם ישבע עכשיו שבועה שיש בה חומר כשבועה ראשונה, שאנחנו חושדים אותו שמא הוא עובר, וכיון שאי אפשר לחייבו בשבועה בנקיטת חפץ, ממילא חזר הדין שכבר יצא בשבועה ראשונה, ופטור לגמרי מן השבועה, ושם בליקוט מסיק הגר"א די"ל עוד דנשבע ליתן לחבירו לא שייך כלל לדיני ממונות, יעו"ש, ולשיטתו צ"ל דיש חילוק בין מצות חזרת רבית לדין נשבע ליתן לחבירו, דברבית עיקר המצוה להחזיר הרבית, שהוא מצות נתינת ממון, ובשבועה עיקר המצוה לקיים שבועתו, וכמו שבארנו בשער ה' פ"ב

ומה שכתב הרמ"א בסי' פ"ז בהגה סעי' כ"ה דבדבר שעיקר התביעה משום איסור אין משביעים, כגון באומר קדשתיך, עי' ש"ך שם, אבל בכה"ג שתובע ממון מחמת שבועה או תובע כופר וחזרת רבית משביעים ע"ז, אף שעיקר הדין בזה מחמת מצוה, אבל כיון שיש בזה הוצאת ממון חשבינן שעיקרו משום ממון, משום דעיקר הדין שנוגע למעשה בזה הוא תשלום הממון וחשיב דין של ממון. ובש"ש ש"ו פ"ד הביא דברי הר"ן בחידושי' לפ' ז"ב דלהעיד על פירות חבירו שהם מעשר שני אין ע"א נאמן, משום דכיון דמע"ש ממון גבוה הוא, חשוב הוצאת ממון מרשות לרשות, וכן כתב הר"ן בהלכות בקדושין פ' האומר ד' רל"ח בשם הרמב"ן ז"ל יעו"ש. ועלה לנו מכ"ז דלענין רבית וחיוב כופר וכן חיוב ממון שבא ע"י נדר ושבועה, צריך עדות גמורה ודיינים מומחים, וצ"ל דבתביעת חזרת רבית חשבינן למילתא דשכיחא דעבדינן שליחותייהו דקמאי, דאל"ה איך יכולים בי"ד דידן לדון בזה, ועשו זה כהודאות והלואות, משום דשכיח שבני אדם עוברים על איסור זה אף שהוא חמור, וכמו שדנים בדיני עריות וזנות, כנלענ"ד בענין זה

והנה מה שבארנו בזה עפ"י שיטת תוס' סנהדרין שכתבו דלענין כופר בעינן בי"ד של שלשה, אבל הרשב"א בחי' לב"ק כתב בשם הראב"ד בהא דאמרינן שם ד' מ"א ע"ב, א"ל ר"א אין דיני אלא כשהמית אדם עפ"י ע"א או עפ"י בעלים, עפ"י בעלים מודה בקנס הוא קסבר כופרא כפרה, וכתב הראב"ד דלא גרסינן עפ"י בעלים מודה בקנס הוא דכופר אינו קנס, אלא גרסינן קסבר כופרא כפרה משום ע"א, דאי הוי ממונא בע"א אינו מחויב ממון, אבל כיון דכופרא כפרה אי לאו קרא דבעל השור נקי הי' מתחייב עפ"י ע"א, כמו שמביא חטאת עפ"י ע"א באומר לו אכלת חלב, הרי מפורש בדבריו דכופר אינו כדיני ממונות לענין עדות, ולכאורה ענין זה שכתבנו במחלוקת הוא, ולשיטת הראב"ד גם ברבית שיוצאה בדיינים יהי' נגבה עפ"י ע"א