שערי ישר חלק ב קלג

ג"כ, דהוא שמשוי את עצמה חתיכה דאיסורא גם לאחרים, שנאמנת גם על אחרים, כיון דבשעה שהיא פנוי' הרשות בידה למנוע את נשואי' מכל העולם והוי כבעלים לענין זה

וראיתי בביאור הגר"א חו"מ סי' ל"ד סקי"ד שכ' שם על דברי הרמ"א בהגה שכתב אף דאין אדם נפסל ע"פ שאין אדם משים עצמו רשע, מ"מ אין עושים אותו עד לכתחילה, וכתב הגר"א ע"ז וז"ל כמש"כ בכריתות י"ב א' דאדם נאמן על עצמו יותר וכו' רק דאין נאמן לחוב לאחרים, וכמש"כ ביבמות מ"ז ע"א נאמן אתה לפסול א"ע ואין וכו' ועיי"ש תוס' ד"ה נאמן היינו דוקא וכו' אבל וכו' וד"ה ואין עדות וכו' עכ"ל הגר"א ז"ל. ונלענ"ד בכונתו, דקודם שראה העדות, רשאי העד שלא לראות והוא בעלים ע"ז, ואם אמת שהוא רשע אסור לו להעיד, ולכן נאמן על עצמו שאינו רשאי לראות כדי שלא יהי' מוכרח להעיד, ורק אם ראה לאו בידו דמחויב כבר להעיד, ומשו"ה אינו נאמן לפסול א"ע, ומשו"ה אין עושים אותו עד לכתחילה, והוא דבר נכון ומקובל בעזה"י

אכן לפי המתבאר יהי' ענין זה מה שנאמן הנכרי על פירות שלו ענין של נאמנות בעלים כאדם שנאמן על עצמו שנאמן גם בדיני ממונות, ויצא ענין זה מתורת הנאמנות של עד אחד באיסורים, ולפי"מ שנתבאר בפוסקים דלדידן נאמן אם גם השתא בשעה שמעיד אינו בידו ורק הי' כבר בידו נאמן, דבכה"ג י"ל דנכרי אינו נאמן אף לאסור, דמה דמצינו שנאמן הנכרי הוא רק אם הפירות שלו בשעה שמעיד וכמש"כ בטעמו של דבר דהוי כעין בע"ד שנאמן, אבל בדין ע"א שנאמן באיסורים י"ל דנכרי אינו נאמן, ולפי"ז אין ענין זה ראי' למש"כ לחלק בין איסור להיתר לענין בידו, אבל רק קצת דמיון דכמו דלענין כח בעלים דהשתא חשיב בעלים משום כחו למניעת השתמשות, משו"ה יש לו כח נאמנות לאסור ולא להתיר, כ"כ נאמר לענין ע"א נאמן באיסורים, דלפי"מ דקיי"ל כרבא דמהני אם רק הי' בידו מעיקרא, שאני איסור מהיתר, דלענין איסור לא בעינן שיהי' בידו דוקא לאסור בפרט זה שמעיד, וסגיא לן אם הי' בידו למנוע כח ההשתמשות, ולענין היתר בעינן גם בבעלים גמורים שיהי' בידם להתיר. כנלענ"ד בענין זה

ועפ"י מה שבארנו מדין כח בעלים שנאמן אף נכרי לאסור מחמת שליטתו על מניעת ההשתמשות, יש לדון באשה האומרת שהיא טמאה מחמת נדה, שהקשה בס' ש"ש ש"ו פי"ט לשיטת הראשונים דסברי דע"א אינו נאמן נגד חזקה לאסור ולהתיר, וכיון דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, איך נאמנת, ואם נאמר דהוא מדין שווי' אנפשה חתיכה דאיסורא, קשה מסוגיא דפ' ידיעות הטומאה דתנן התם הי' משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב, ואם אינה נאמנת רק על עצמה מדין שאחד"א, למה יתחייב' הבעל קרבן, עיי"ש בש"ש מה שהאריך בזה, ולפי מש"כ י"ל דכיון שיש כח בידה למנוע תשמיש ממנו עי"ז שהיא נאמנת על עצמה מדין שווי' אנפשה חד"א, הרי היא כבעלים ע"ז שנאמנת גם לגבי אחרים, כמו שנאמן הנכרי על פירות שלו. ומש"כ בס' ש"ש לדחות ענין זה והוכיח דאין תורת בעלים רק בממון, דאל"כ איך ילפינן מוספרה לה על נאמנות ע"א דעלמא עיי"ש. לדברינו לק"מ, דלפי מש"כ אין זה תלוי בבעלים בקנין רק בכח שליטת מניעת ההשתמשות וזה שייך רק לענין איסור ולא להיתר, ולפי"ז יש לומר דאסור נאמנת מכח שליטתה למנוע ממנו תשמיש ע"י שבידו לאסור על עצמה מדין שאחד"א, וממילא נאמנת גם לגבי' דידי' כדין בעלים, אבל כ"ז לאסור אבל להתיר לא שייך ענין זה, ומדנאמנת על ספירת ז' נקיים שהוא להתיר ילפינן דע"א נאמן באיסורים היכא דלא איתחזק ולאו בידו, מהא דנאמנת לומר שלא ראתה ראי' חדשה, דעל ענין זה אין לה כח התרה והרי היא כע"א דעלמא, ולפי"ז י"ל כיון דנאמנת לומר טמאה אני גם לגבי הבעל, אם עבר אח"כ ופירש מיד חייב גם בקרבן, אמנם יש לדון בזה דאולי אף שנאמנת לענין איסור לכתחילה אבל לחייבו בקרבן אולי לא מהני זה, דהנה בע"א דעלמא שמעיד על חתיכה שהיא חלב היכא דיש לו כח נאמנות מדין ע"א אם אכל איש אח"כ במזיד לוקה, עפ"י שיטת הרמב"ם בפט"ז מה' סנהדרין, וכן מטעם זה אם אכל בשוגג חייב חטאת, מפני שהוחזק האיסור ע"י ע"א או שנאמר דלענין קרבן לכו"ע מהני דמה שמעיד על חיוב חטאת הוא ג"כ כמעיד על איסור דחיוב בכפרה אינו חיוב ממון או מלקות, רק כמצוה דעלמא אף דאיכא גם שעבוד נכסים, ורק במעיד אכלת חלב אינו נאמן משום דהוא נגד חזקה, ולשיטת הרשב"א וסייעתו דע"א נאמן נגד חזקה, אולי יפרשו דרק לאביי אינו נאמן באכילת חלב, אבל לרבא נאמן גם שלא מחמת שתיקה כהודאה, וכ"ז בע"א שנאמן על ענין זה, אבל בנכרי שאינו נאמן מדין ע"א רק מדין בעלים, י"ל דאינו נאמן רק לענין איסור לכתחילה שעל ענין זה הוא הבעלים למנוע ההשתמשות, אבל לענין קרבן ומלקות אם עבר ואכל, אינו נאמן משום דהיכא דנאמן בתורת ע"א האמינה אותו תורה על גוף הדבר להעיד שהוא כך וכך, כ"ז שאין העדות נוגע רק לענין איסור, ונתברר הדבר עפ"י תורת עדות שהוא חלב וכדומה וממילא אם עבר אח"כ ואכל לוקה, אבל אם הנכרי מעיד שהוא חלב שאין לו תורת נאמנות, רק משום דהוא בעלים על השתמשות של אכילה, משום דאי בעי מיקלי קלי, י"ל דלא אמרינן בנאמנות כזאת שכבר הוחזק, ולפי"ז יש לדון דגם לענין קרבן לא יהני, ולכן אם נאמר כן לא יתורץ מה שחייב הבעל בקרבן עפ"י דבורה, וכמו בנכרי שאומר נתגירתי ביני לבין עצמי שאף שנאמן לענין איסור לכתחילה, מ"מ אם בא על בת ישראל לא פסלה, כיון שכחו רק מדין בעלים, כ"כ הכא לענין קרבן. וצ"ל