שערי ישר חלק ב קלא

ועוד אמרינן בפ' האשה רבה דאי סבר תורם משלו על של חבירו אי"צ דעת משום דבידו לתקנו ואטו בשופטני עסקינן שיתרום מטבלו על של חבירו אלא כיון שבידו לתקנו הוי כבעליו ואפילו תרם משל חבירו עכ"ל. וקשה טובא דמש"כ בחילוק ד' מוכח דבעלים לא מהני רק משום בידו, ובחילוק י"א כתב להיפוך דטעמא דידו הוא משום בעלים, ובש"ש ש"ו פ"ו נתקשה בזה ונשאר בצ"ע, וכן הקשה מסוגית הש"ס דפ' האשה רבה דאמרינן שם בטבל נאמן משום דבידו לתקנו, דמשמע דבעלים לחוד לא מהני רק משום בידו, וכן הקשה בהא דנאמן לומר נתנסך יינך היכא שהי' בידו, אף שהבעלים מכחישים אותו, ואם נאמר דעיקר כח הנאמנות היכא שבידו הוא משום דהוי כבעלים ולמה נאמן יותר מהבעלים עצמם, עיי"ש שנשאר בצ"ע

ונלענ"ד דעיקר החילוק בזה הוא דלהתיר אינו נאמן רק משום בידו, ולאסור סגי אם הוא רק כבעלים, דהנה ביסוד הענין מה שנאמן היכא שבידו ילפינן מוספרה לה שנאמנת על הטבילה ועל הבדיקה משום דבידה לספור ולטבול, והרא"ש ביאר ענין זה דאינו בגדר מיגו משום מה לו לשקר, דהרי אם עכשיו בשעה שמעיד אין בידו ליכא מיגו, ועוד דהרי לא שייך מיגו דבידו לטמא דהרי בעי לשלומי, אלא דמי שהי' בידו לעשות הוי כבעליו, היינו דמי שהדבר מסור בידו נתנה לו תורה הנאמנות, ואין הדבר תלוי בקנין אלא מי שהוא בעלים על כח המעשה שבידו הי' להוציא לפועל ענין זה, ולפי"ז היכא שמעיד לאסור דבר המותר עיקר הכח בזה הוא מסור למי שהוא בעלים בקנין, דמי שהוא הבעלים הרי בכחו למנוע תשמיש זה ע"י אופנים שונים לאבד או לשרוף וכיו"ב, אבל להתיר את דבר האסור אינו כן, דלענין זה אין שליטת הבעלים גורמת רק בגבולים ידועים, דאין בכח בעלים להתיר את הטבל רק ע"י הפרשת תרומה וכן בשחיטה ונקור, ומה"ט אמרינן בגמ' פ' האשה בטעמא דמילתא דאדם נאמן על טבלו שכבר נתרם משום דבידו לתרום, דאי אפשר לומר משום דהוי בעלים בקנין, דבעלים בקנין אינו מועיל בזה כלום אם אין בידם כח התרה בענין זה, ורק היכא שמעיד לאסור דלמנוע התשמיש הוא מסיר לעולם מיד הבעלים, אז סגי לן במה שהוא בעלים

ולפי"ז יתיישב גם מה שהקשה הש"ש למה נאמן לומר השומר כשהי' בידו יותר מן הבעלים עצמם, דכיון דהעד מעיד לאסור והבעלים להתיר, ועל כח התרה להתיר יין נסך אין בכח בעלים כלום, ומשו"ה חשבינן דרק השומר שמעיד לאסור הוא כבעלים לענין זה שמעיד הוא, אבל הבעלים עצמם אם היו מעידים לאסור אז הי' נאמנים יותר מן השומר דהרי למנוע תשמישי הדבר הוא לעולם בידם, אבל כשמעידים להיתר אין להם כח נאמנות כלל, דלהתיר יין נסך אין בידם שום כח ומשו"ה אין כח בעלים מועיל לזה כלום, ולפי"ז נלענ"ד שאם השוחט שנמסר לו הבהמה לשחוט מעיד שנשחטה כהוגן והבעלים מכחישים אותו דבכה"ג הכחשת בעלים עדיפא, דלאסור הם נאמנים לעולם. ועפ"י מש"כ מדוקדקים דברי הרא"ש דבחילוק ד' כתב דכל אדם נאמן על שלו אפי' איתחזק איסורא כדאמר גבי טבל והקדש וקונמות הואיל ובידו לתקנו ולפדותו, דלהתיר אין מועיל כח בעלים רק אם בידם להתיר, ולאסור דמהני כח בעלים לעולם כתב בחילוק י"א להיפוך דגם שומר שהי' בידו להוציא לפועל חשוב כבעלים לענין זה. כן נראה לענ"ד

ולכן נפלאים בעיני דברי הט"ז מש"כ הלכה למעשה על מש"כ הרמ"א באם מעיד אחד על חתיכת בשר שהיתה בחזקת שאינה מנוקרת שאינו נאמן אם לא הי' בידו לנקר, וכתב הט"ז שימכרנה או יתננה לזה שמעיד עליו דאז הוא נאמן משום שהוא שלו, ואח"כ יחזור ויקנה ממנו, דמפרש שהדבר תלוי בקנין דכל אדם נאמן על שלו, אף שהוא נגד חזקה, אף שאין בידו להתיר, ולפי מש"כ אין הדין כן דבעלים בקנין לא מהני רק לאסור ולא להתיר, ואף דלשון מהרי"ק מורה כהט"ז, וכמו שהובא דברי מהרי"ק בש"ש דכתב דבדבר של ממון אדם נאמן על שלו בין לאיסור ובין להיתר, נלענ"ד דהוא שיגרא דלישנא, דלענינו מה שכתב שם אי"צ רק לבאר דנאמן משום בעלים לאסור, דז"ל המהרי"ק שם בשורש ע"ב בתוה"ד דהא טעמא דבידה לטבול לא מהני אלא לגרוע חזקת איסור שהי' לה וכו' ואע"ג דבפ' הניזקין משמע דטעם דבידו מהני אפילו לאסור, אפילו כגון שהדבר בחזקת היתר והעד מעיד שנאסר דהתם לא שייך טעמא שפירשנו לעיל דשאני גבי ממון כיון שבידו א"כ הוי כמו שלו ואדם נאמן על שלו לאסור או להתיר, וכן כתב המרדכי ריש פ' האשה רבה. עכ"ל הצריך לנו, כל הרואה יראה דאין בדבריו הכרח לחדש דין זה שיהי' הדין בממון שנאמנים הבעלים להתיר היכא שאין בידם, ועי' רש"י ר"פ האשה רבה שכתב דפשיטא לן דסמכינן אע"א משום דאיל"ה אין לך אדם אוכל משל חבירו ואין לך אדם סומך על בני ביתו עכ"ל. אבל מכל זה לא מוכח אלא היכא שבידו להתיר. וכמש"כ בגמ' שם. וכן מקרא דוספרה לה ליכא למילף רק אם בידו להתיר, אבל בעלים בקנין ליכא שום מקור ללמוד זה, ורק לאסור יש לנו סברא, דכל אדם כשהוא שלו יכול למנוע ההשתמשות ומה"ט הוי כבידו והכל תלוי אם הוא בידו או לא

והנה לפי מש"כ לפרש דברי הרא"ש כ"כ יתפרשו דברי המרדכי שבדבריו מפורש יותר ענין זה, שכ' בחילוק י"א דמה דאמר אביי כל שבידו נאמן אם אומר נטמאו טהורתיך, דאי"צ שיהי' בידו לטמא, אלא כל שהדבר ברשותו הוא כשלו ונאמן עליהם. עכ"ל. דבאמת שוה הנאמנות לאיסור ולהיתר דלעולם הבעלים נאמנים, אבל בעלים חשובים בזה מי שהענין מסור בידו, וכל היכא שמסור בידו כח ההיתר הוא בעלים אף להתיר ולאסור לעולם הוא מסור ביד בעלים דבידם לאבד כח התשמיש, וכן מוכח ענין זה מהא דכתב הרשב"א בתשו' הובא