שערי ישר חלק ב קכט

שנשאר בצ"ע לשיטת הרמב"ם מהא דתנן בפ' האומר בקדושין דאין האב נאמן לומר על בתו נשבית ופדיתיה משום דלאו בידו, נהי דאינו נאמן בתורת אב להימני' מתורת ע"א, דהיכא דע"א נאמן גם קרוב ואשה נאמנים, יעו"ש, ובאמת נראים הדברים שמה שמחלק בין פסול בתולדה לפסול המתחדש ע"י מקרה הוא חילוק דק ואינו מוכח מגמ' וסברא ועיקר ענין דבר שבערוה הוא במקרה של זנות לאסרה לבעלה

ובפשטות נראה דכל דין לחדש על האדם לפסול לעדות או לשחיטה וכל כיוצא בזה הוא כעין דבר שבערוה, אלא נראה לענ"ד שעיקר החילוק בזה בין איתחזק או לא, דבמס' יבמות ובריש גיטין תלי הש"ס ענין דבר שבערוה באיתחזק דהיכא דאיתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ועפ"י מה שבארנו בפרק הקדום דאיתחזק חשוב מה שהי' מוחזק לנו הדבר כך וכך אז מסתפק הש"ס דלא יהא ע"א אמן באיסורים, ובאיסור א"א פשוט להש"ס דאינו נאמן משום דבר שבערוה, ולפי"ז באשה הבאה ממדינת הים שלא ידענו אותה דקודם ואומר ע"א שהיא גרושה או זונה דלא איתחזקה לפנינו בכה"ג הוי כע"א באיסורים דלכו"ע נאמן, דכיון דלא איתחזק לא הוי דבר שבערוה, ואף שבודאי לא נולדה כך והיתה בחזקת כשרות לכהונה, אבל חזקה כזאת אינה מועלת רק בהכרעת הספיקות, אבל לא נגד עדות של ע"א, וכן מה דיש בזה רובא דרוב נשים אינן זונות ולא גרושות ג"כ אינו כלום לסתור עדות של ע"א, ורק אם איתחזק לפנינו קודם הגדת העד אין לו תורת נאמנות, לשנות דין של הדבר המוחזק, ולשיטת התוס' והרא"ש גם בשאר איסורים, ובהשתנות דין גוף האדם לכו"ע משום דבר שבערוה, אבל באשה שלא הוחזקה לפנינו נאמן ע"א לומר זונה היא או גרושה, וכן מצאתי להדיא בתוס' רי"ד למס' כתובות ד' כ"ג בש"ס ווילנא בגליון בהא דאמרינן שם אחד אומר נתקדשה ואחד אומר לא נתקדשה תרווייהו בפנוי' קא מסהדי ואין דבריו של אחד במקום שנים, וכן בגירושין תרווייהו באשת איש קא מסהדי וכו' והקשו בתו"י שם תימה דמה לנו לעד שאומר לא נתגרשה בלא איהו נמי תצא דאין דבר שבערוה פחות משנים יעו"ש, וכן כתבו בתוס' בד"ה תרווייהו בפנוי' קא מסהדי וז"ל לא הוי צריך להא דאפי' ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה לא תצא דאין דבר שבערוה פחות משנים, וכתב ע"ז בתוס' רי"ד וז"ל לאו במוחזקת לפנינו שהיא אשת איש מיירי, דא"כ מה צריך להכחשת העד שאומר לא נתגרשה וכו' ולא מיתוקמא אלא באשה הבאה ממדינת הים שלא ידענו מי היא ובאים אלה השנים ומעידים עלי' כי אשת איש היתה, אלא שאחד אומר נתגרשה ואחד אומר לא נתגרשה וכו' וכי היכא דבגירושין לא מיתוקמא אלא באשה הבאה ממדינת הים שאין לה חזקה מה היא, ה"נ עדות דקדושין לא מיתוקם אלא בבאה ממדינת הים שלא הוחזקה מה היא וכו', אבל אשה העומדת לפנינו בחזקת פנוי' ובא ע"א ואמר נתקדשה בפני פלוני ופלוני וכו' אינו נאמן לאוסרה עד שיבואו שנים כדרבא דאמר רבא אין דבר שבערוה פחות משנים, עכ"ל. הרי שהתוס' רי"ד מחלק בין הוחזק לפנינו או לא דהיכא שלא הוחזקה לפנינו כתורת פנוי' נאמן ע"א לומר אשה זו פנוי' היתה ונתקדשה ותהי' עי"ז אסורה היכא דליכא הכחשה, ולפי"ז דברי הרמב"ם אינם סותרים לדברי התוס' רי"ד, דמש"כ התוס' רי"ד בקדושין שהביא בס' ש"ש דאם מעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה ורוצה לפוסלה לכהונה דהוי דבר שבערוה, הוא רק בכה"ג שהאשה היתה מוחזקת לפנינו בחזקת כשרות לכהונה והוא רוצה לפוסלה לכהונה הוי דבר שבערוה, והוכיח ענין זה מסוגית הש"ס דאמרינן דבן גרושה פסולו בשנים, דהיכא שמכירים את אביו בחזקת כשרות לכהונה גם הבן בחזקה זו, והעד רוצה לחדש דין בן גרושה עליו אינו נאמן דהוי דבר שבערוה, ודברי הרמב"ם אמורים היכא שלא היתה מוחזקת לפנינו, ומעיד אשה זו זונה היא או גרושה, נאמן ע"א ע"ז כמו שמעיד חלב כליות הוא זה, ולשון הרמב"ם מוכיח כן שלא כתב אשה זו זנתה או נתגרשה, דבזה הי' קרוב לפרש שהעיד על אשה המוחזקת בחזקת כשרות לכהונה, אבל בלשון זה שכתב הרמב"ם נוטה יותר לפרש שמעיד על אשה שאינה מוחזקת לפנינו

ולפי"ז לק"מ מה שהקשה בס' ש"ש על הרמב"ם מהא דאין אב נאמן לומר על בתו שנשבית דלו יהא דאינו נאמן משום בידו ליהמני' בתורת ע"א, דלפי מה שבארנו היכא דידוע לנו שהיא בתו והיא בחזקת כשרות לכהונה אין ע"א נאמן לפוסלה דהוי דבר שבערוה, ולכן נראה לי דמש"כ הרמ"א דכל היכא דאיתחזק איסורא כגון טבל או חתיכת בשר שאינה מנוקרת אין העד נאמן עליו להתירו אא"כ בידו לתקנו, הוא דוקא שידענו מעיקרא בחתיכה זו והוחזקה לפנינו בחזקת איסור אז אינו נאמן. ומש"כ בתוס' קדושין דע"א נאמן לומר על חתיכה שהיא מנוקרת, מיירי דלא הוחזקה החתיכה לפנינו בחזקת איסור, וכשנדייק בלשון הרמ"א והתוס' ממשמעות דבריהם מוכח דהרמ"א מיירי כשהוחזק לפנינו והתוס' מיירי כשלא הוחזק, דלכאורה מש"כ הרמ"א בחתיכת בשר שאינה מנוקרת אינו מובן דהרי רוב בשר צריך נקור מגידין או מחלב, והוי לי' למימר דאין ע"א נאמן על עדות הנקור רק מי שבידו, ולכן מוכח מדבריו דאם ע"א מביא לנו בשר ואומר שהוא מנוקר שנאמן כיון דלא הוחזק לפנינו, אף שידעינן דודאי הי' קודם הנקור בחזקת איסור, ולשון התוס' מורה ע"ז דמיירי שמעיד על חתיכת בשר שלא הוחזק ואומר שהיא מנוקרת, ולפי"ז מה שכל אדם נאמן לומר על טבל שהוא מעושר ועל השחיטה, שכתבו התוס' משום בידו עפ"י דברי הש"ס ביבמות, צריך לומר שהוא ג"כ היכא שידענו מעיקרא על פירות אלו שהיו טבולים וכן על השחיטה, אבל אם לא ראינו הפירות בטבלם, וכן לא הכרנו הבהמה בחיי' בלא"ה ע"א נאמן כיון שלא הוחזק בפנינו, וגם בפשטות ראוי לומר כן דהיכא דלא