שערי ישר חלק ב קכח

לפנינו שאינו נאמן, ומסתייע לזה מהא דאמרינן בפ' הניזקין ד' נ"ד בההוא דאתא לקמי' דר' אמי וא"ל ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתי לשמה, א"ל ס"ת ביד מי, א"ל ביד לוקח א"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ס"ת עיי"ש. ואישתמיטתי' להגאון יסוד דברי הראשונים ז"ל, דהלא בחי' הרשב"א שם בגיטין כתב להדיא על הא דרב אמי שהטעם בזה משום דפועל שאני דכיון דלא אמר לו בשעה שנתנם לידו חזקה דמשקר, אבל ע"א דעלמא בכה"ג נאמן יעו"ש. וכן הוא בחי' הריטב"א והר"ן בפ' האומר בקדושין יעו"ש. ולכן נראה שהכל ענין אחד הוא, דלשיטת הסוברים דבאיתחזק אינו נאמן, הוא רק אם איתחזק לפנינו, ולשיטת החולקים, נאמן גם היכא דאיתחזק לפנינו

אמנם צריך להבין, לשיטת הרשב"א, הריטב"א והר"ן דסברי, דלעולם נאמן ע"א באיסורים אף היכא דאיתחזק איסורא והיתירא, וגם נגד רובא דליתא קמן, כמש"כ, למה בפועל שלא אמר לו בשעה הראשונה מדחינן עדותו ומחזקינן לי' למשקר, היתכן שנפסול בכה"ג בעדות דעלמא, כגון בע"א לשבועה וכדומה מחמת השערה כזאת, דהלא לא עדיפא חזקה זו שאנו אומרים אילו אמת כדבריו הי' לו לומר בפעם הראשונה, משאר חזקות והוכחות מחמת רובא דליתא קמן שמוכיחים נגד עדות של הע"א, ומ"מ נאמן, מחמת שאין כל השערה וחזקה מכרעת נגד הגדת העד, ובפועל כה"ג מבטלינן עדותו, ונלענ"ד דיש לומר דשאני הוכחות שמוכיחות על העובדא מהוכחה המוכחת על העד עצמו, שזהו כעין הוכחה על העד שהוא משקר, ולית לי' להעד תורת נאמנות, ומדחינן עדותו בזה שלא מחמת הראיות שיש לנו על עיקר הענין, אלא מחמת הריעותא בגוף המגיד, ובכה"ג גם בשני עדים יודחה עדותם, שאם תהי' חזקה זו כעין רובא דליתא קמן על גוף העדים שמשקרים הם, לא נקבל עדותם, דע"ז לא שייך לומר דעדות עדיף מרוב, דהרי על זה אנו דנים, אם הוא ראוי להעיד, והוא אינו נאמן ע"ז להכשיר את עצמו, ויש להעמיס דברינו בדברי והרשב"א ז"ל דז"ל אבל בשמצאו ולא אמר לו או בשעה שנתנם מידו לידו. חזקה לא קלקל וכחש לו שאילו כדבריו מתחילה הי' לו לומר, אבל ע"א דעלמא שמא לא נזכר בשעה ראשונה דלאו עלי' רמיא, או שלא רצה להעיד לו ולבתר כן נמלך ואמר עכ"ל. דמה שהאריך לומר חזקה לא קלקל וכחש לו, לכאורה למה לנו לידע אם כחש או לא, אם יש לנו הוכחה שלא כדבריו די בזה, ולדברינו עיקר הטעם בזה שמבטלים עדותו לא מחמת ההוכחה בלחוד, אלא משום דיש לנו הוכחה ממנו גופו שמכחש ולכן אין אנו מאמינים לו

עכ"פ נתבאר לנו בזה דלכו"ע ע"א נאמן באיסורים אף נגד רובא דליתא קמן וגם נגד שאר הוכחות ובירורים, דע"א שנאמן הוא בתורת עדות ולא מחמת הוכחה, אלא שנגד המוחזק לנו) כלומר על ענין שהוחזק כבר מאיזה טעם שיהי' בעינן שני עדים לשנותו, ולא משום שחזקה זו מכרעת יותר לענין בירור מהוכחת הגדת העד, אלא שעל סוג כזה לא האמינה לו תורה כלל, וכמו שאינו נאמן בדבר שבממון אף היכא דליכא רק ספק שקול, אלא שעל ענין זה לא מהני עדותו של ע"א, כ"כ הוא בדבר ענין איתחזק, אם מעיד לשנות את המוחזק, אבל אם מעיד על ענין שאיתחזק להועיל לשנות הדין מצד אחר, היינו במעיד שלא נתחדש בזה דבר שיעכב הדברים המתירים, כמו לענין נדה שאומרת שלא נתחדש בה ראי' חדשה, או שמעיד על עגל שכלו לו חדשיו ועל ספק שמוטת הגרגרת שלא היתה שמוטה בשעת שחיטה, או על המקוה שהיתה שלמה בשעת טבילה, בכל כה"ג אף שע"י עדותו משתנה דינו של המוחזק נאמן ע"א כמו שנתבאר. וכל מה שנתקשה בס' ש"ש ש"ו פ"ז מה שנאמנת לומר שאין דם זה מן המקור נגד רובא דרוב דם הוא מן המקור, וכן ברואה מחמת תשמיש שרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש, יעו"ש דלפי"מ שבארנו בכל דבר שלא הוחזק לנו בזה הענין, ואנו רוצים להכריע את הספק ע"י רובא דליתא קמן מהני ע"א להכריע את הספק נגד רוב. כן נלענ"ד בענין זה, וכן סובר הגאון בעל נוב"י שהבאנו דבריו לעיל רק שלא ביאר הענין כ"כ

פרק ג

ביו"ד סי' קכ"ז כתב הרמ"א בסעי' ג' בהגה וז"ל וכל היכא דאיתחזק דבר באיסור כגון טבל או חתיכת בשר שאינה מנוקרת אין העד נאמן עליו להתירו אא"כ בידו לתקנו. עכ"ל. והקשה הט"ז ע"ז הלא הבשר הוא היתר גם קודם הניקור רק מחובר אליו גיד וחלב והוי כשאר תערובות שנאמן ע"א לברר ההיתר מתוך האיסור, והביא דברי תוס' בקדושין ד' ס"ה ע"ב ד"ה נטמאו טהרותיך בסה"ד שכתבו שע"א נאמן באיסורים הוא באומר בשר זו מנוקרת או חתיכה זו של שומן היא יעו"ש, ועי' בנקה"כ ובש"ש מש"כ בזה, ונראה לי לתרץ דברי הרמ"א עפ"י מש"כ הרמב"ם בפט"ז מה' סנהדרין ה"ו וז"ל אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה כלאי הכרם הם פירות אלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו ה"ז לוקה, אעפ"י שעיקר האיסור בעד אחד. עכ"ל. והקשה על דבריו בס' ש"ש ש"ו פט"ו מהא דמוכח בסוגית הש"ס דקדושין ד' ס"ו דבן גרושה וחלוצה פסולו בשנים, וכן הביא דברי תוס' רי"ד שם שכ' להדיא דהוי דבר שבערוה וז"ל ובמעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה ורוצה לפוסלה לכהונה הוי דבר שבערוה וכדמוכח בשמעתין. עכ"ל. ובס' ש"ש רוצה לחלק בין בן גרושה שהוא פסול מתולדה לבין גרושה או זונה שהוא פסול ע"י מקרה, ונסתייע לחילוק זה בשיטת הרמב"ם מהא דלא כתב גם חללה, משום דחללה שפסולה מלידה הוי פסול הגוף, יעו"ש בסוף דבריו