שערי ישר חלק ב קכד

שום התחלה והצטרפות לסלק דין טומאה של הטמא כלל, וכשהעד מעיד שהמקוה שלמה היתה אין בזה שום חזקה מנגדת לזה כלל, דחזקת הטמא אינה שייכות לשלמות המקוה, אבל כתיבת הגט הוא מעשה המצטרף להתיר את האשה, ולפי"ז נראה לי דגם אם יפול ספק על המקוה לאחר טבילת הטמא כמו במקוה שנמצא חסר שאם יעיד ע"א שהמקוה היתה שלמה בשעת טבילת הטמא שיהני עדותו, אף דעכשיו הוא מעיד רק לטהר את הטמא, אבל כיון דאין חזקת הטומאה של הטמא מתנגד כלום לעיקר העדות הוא נאמן, וכמו דמהני עדות של האשה על התבררות הנקיים אף שמעידה לאחר הטבילה, כ"כ מהני עדות ע"א לאחר הטבילה ולאחר השחיטה אם מעיד ענין שאינו מתנגד לעיקר החזקה שהוחזק הדבר מעיקרא, ועיקר החלוק בין מקוה או סכין שמעיד על שלמותם, לענין כתיבת הגט, לשמה, דגט שצריך לשמה הוא התחלת המעשה להועיל לגרש, אבל מקוה שאי"צ כונה ומחשבה להכין את המקוה שגם אם היתה מתמלאת ממילא ג"כ נטהר הטמא, וכשמעיד על שלמות המקוה אין עדותו מנגדת לשום חזקה

ובהא שהקשה בס' ש"ש ש"ו פ"ו מהא דתני במס' נדה ד' ס"ו נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שהדם יוצא ממנה, כיון דנאמנות האשה הוא משום ע"א נאמן באיסורים ובזה היא מעידה נגד חזקת הגוף וכמו בהיו בה מומים דחשבינן לחזקת הגוף שלא היו בה מומים, וכן לענין ספק בהרת קדמה לשער לבן, וחזקת הגוף עדיפא משאר חזקות וע"א אינו נאמן נגד חזקה, ותירץ עפ"י דברי הרמב"ן שכ' בשם התוס' דמשו"ה נאמנת על הטבילה והספירה דאעפ"י שאין בידה לתקן אם לא שלמו ימי', מ"מ היא יכולה לספור ולטבול, ומבאר כנתו דמה שעתיד להשתנות עכ"פ חשיב כבידו יעו"ש. וכן נשנה דבריו בשמעתתא זו פי"ט, יעו"ש שהשוה דברי הרמב"ן בשם התוס' אלו, למש"כ התוס' בקדושין פ' האומר בהא דנאמן לומר בני זה בן י"ג משום דכיון דסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו יעו"ש. ולענ"ד אין דברי הרמב"ן מורים כן, ולפי"מ שבארנו בדברי הרמב"ן שעל עצם הנקיים הוא משום דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה, ורק על הבדיקה שהוא ענין המצטרף להטהר שכתבו הטעם משום שהוא בידה, י"ל דכונתו בפשטות שאעפ"י שאין בידה לתקן עכשיו בשעה שהיא מעידה, דבשלמא על הטבילה הוי בידה גם עכשיו, אבל על הספירה להשגיח על ז' הימים שיהי' נקיים שזה צריך הארכת זמן ז' ימים, מ"מ גם זה חשיב בידה, כיון שיכולה לספור ולטבול הוי בידה, כיון דעיקר הענין מה שמעידה בידה הוא לתקן, דעיקר עדותה אינו על הזמן אלא על הטהרה, והטהרה זו בידה הוא לתקן להתחיל מיד לספור ולטבול, והארכת הזמן הוא רק שהות מעשה המטהר דרק אם הי' צריך שהות זמן על התחלת הספירה, דאז הי' זמן זה זמן. שאינו ראוי לענין זה של ספירה, אז הי' ראוי לומר דאינה נאמנת בזמן זה, שבזמן זה אינו בידה, אבל כיון דהיא ראוי' מיד להתחיל ולספור אין הארכת הזמן מגרע בזה הכלל של בידו, דהרי בידה הוא לעשות כפי דין הספירה, וכ"ז נראה לפי הגירסא שבחי' הרמב"ן שלפנינו שכתוב שם יכולה היא "להמתין", אבל לפי הגירסא שהביא בש"ש ש"ג פי"א ובש"ו פ"ו ופי"ט שאינו מעתיק שם תיבת "להמתין" רק יכולה הוא לספור ולטבול, יש לפרש בכונתו בדרך פשוט יותר, דאעפ"י שעכשיו אין בידה לתקן אבל מעיקרא הי' בידה לספור ולטבול, כמו שהשוחט נאמן על השחיטה משום בידו אעפ"י שעכשיו אין בידו אבל מעיקרא הי' בידו, כ"כ הכא כיון שעל העדר ראי' חדשה היא נאמנת משום ע"א נאמן באיסורים, כ"כ נאמנת על הספירה שהי' בידה לספור ולטבול, ועוד נראה לי דגם אם נדחוק לפרש כונת הרמב"ן דכיון דסופה להטהר באיזה זמן של אח"כ חשיב כבידו כשיטת התוס' בפ' האומר בקדושין, אין זה ענין לאומרת מכה יש לי באותו מקום שמוציאה דם, שענין זה אין סופו להיות כך, ומה שבידה להטהר הוא ע"י ענין אחר, ובענין כזה צריך לבוא מדין מיגו ומיגו ודאי ליכא בזה כיון דעכשיו אין בזה להטהר, והדרא הקושיא לדוכתה

ונלענ"ד לבאר בזה עוד כלל חדש בהא דע"א אינו נאמן נגד חזקה, דלא כל החזקות שוות בזה, דהנה יש לדקדק במקור הענין שהובא במס' יבמות בע"א שמעיד על האשה שמת בעלה שאמרו בגמ' דאינו ראוי להיות נאמן מחמת ע"א באיסורים משום דאיתחזק איסורא דאשת איש, ולמה לא אמרו בגמ' שהוא נגד חזקת חי שהוא ג"כ חזקה ואם נאמר כשיטת הש"ש שהעלה עפ"י דברי התוס' בפ' האומר, דכל דבר שעומד להיות באיזה זמן נאמן ע"א ע"ז דחשיב כדבר שבידו, ומשו"ה כיון דכל חי סופו למות הוי כבידו, קשה להיפוך כיון שנאמן על עצם הדבר שזה האיש מת מה איכפת לן אם היא בחזקת אשת איש, אלא ודאי עכ"פ עלינו להוכיח מזה דענין הכלל שאמרו בש"ס דע"א אינו נאמן היכא דאיתחזק הוא אם הנידון הדבר שמעיד עליו להתיר או לאיסור, אם מעיד לשנות דינו ממה שהוחזק מעיקרא אז אינו נאמן ואם הדבר שקול נאמן, ומשו"ה מה שמעיד על החי שמת לא איכפת לן כלום, רק בנוגע להאשה שמעיד שנתחדש מקרה המתירה מאיסור אשת איש על ענין זה לא נתנה תורה לו כח נאמנות, אבל אם לא היתה האשה בחזקת אשת איש הי' נאמן במה שנוגע אלי' אף שהוא נגד חזקת חי, ומה שנאמנת על הספירה היינו על הנקיים שלא נתחדש בה דבר המעכב את הטהרה, אף שעי"ז היא נטהרת מטומאתה שהוחזקה בה, אבל כיון שמקרה זו אינה מקרה המטהרת רק להיפוך שאינה מעכבת את הטהרה, כמו שבארנו לעיל, משו"ה היא נאמנת, ולפי"ז נתבאר לנו ששני ענינים בזה, האחד שיעיד על הנידון להפקיעו מחזקתו ושיעיד שנתחדש מקרה בפועלת הפקעה זו, ובהתחבר ענינים אלו ביחד אז אין ע"א נאמן, והנה במה שמעידה מכה יש לי באותו מקום אין זה עדות