שערי ישר חלק ב קיט

דרפויי מרפיא בידי' כדרך שאמרו במס' ב"ב ד' קמ"ב, ובכה"ג נראה דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה קנה, דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה לא בעינן כונת קונה, אבל כיון דליכא כונה לפדיון אינו נפדה, דלענין פדיון בעינן כונת הכהן ג"כ, כיון שאמרה תורה לאהרן שלאחר שיזכה בהכסף יעשה הפדיון, ועפי"ד. אי"צ לומר שהכהן הוא אדון הבכור כמש"כ בס' ע"י שדבר זה אינו מובן לאיזה ענין הוא אדון על הבכור, אלא שהכהן מסייע בפדיון הבכור לאחר שקבל הכסף, ומשו"ה בעינן סמיכת דעתו וכונתו לענין זה, ואף שעיקר המצוה הוא על האב הוא, אבל זהו חיובו שישלם לכהן ובזה יפדה ע"י הכהן וכונתו בקבלתו בתורת פדיון, ולפי דברי התוס' נכונים בטעמם עפ"י מש"כ

ועפ"י המתבאר י"ל דבפודה בנו בתוך ל' שיחול לאחר ל' דלשמואל דסבר אין בנו פדוי הוא רק לענין פדיון, אבל הכהן זכה בפדיונו בהני ה' סלעים שנתן לו בתורת פרעון לאחר שיחול החיוב, וצריך האב לחזור ולפדותו, היינו שיפריש ה' סלעים אחרים ויפדה בהם ויקחם לעצמו כיון שכבר קבל הכהן דמי פדיונו וקרינן בזה יהי' לך ופדה תפדה, ואף דגם הכהן צריך לסייע בפדיון הוא דוקא אם אפשר להיות הפדיון בהכסף שקבל שהוא דבר המטלטל וגופו ממון, אבל בכה"ג דנתאכלו המעות ואי"א לפדות בהם יכול הישראל לעשות הפדיון בעצמו וכמו בבן כהן שהוא חלל עושה הפדיון בעצמו בלי כהן מחמת שכבר זכה כהן בפדיונו וכמש"כ, כ"כ הכא שכבר פרע לכהן החמשה סלעים יכול לפדות בעצמו ע"י הפרשת ה' סלעים, דלאחר שנתקים יהי' לך היינו שזכה הכהן בפדיונו אז נעשה הפדיון או ע"י הכהן שקבל הכסף או ע"י הישראל, אף דבפשטות הי' ראוי לומר דכיון דנתן לו ה' סלעים שיפדה בנו ע"י הכסף וכיון שלא חל הפדיון צריך להחזיר הכסף דע"מ כן לא נתן לו, אבל לפי מש"כ דחיוב ה' סלעים הוא חיוב בפ"ע, ופעל הכסף ענין זה שבהם פרע חובו, לכן קנה הכסף בפרעון אף שלא יצא האב מצות פדי' בזה, ולומר שיתבטל קנין הכסף מחמת אומדנא דאדעתא דהכי לא יהיב לי', נראה לי דאין בזה אומדנא ברורה כיון דלפי מש"כ יכול להפריש ה' סלעים לפדות בהם וליקח לעצמו ולא יהי' נחסר כלום, מה יהי' לו תועלת להישראל אם יתבטל הקנין ויחזור הכהן ויתן לו ה' סלעים ויחזור ויפדה בהם, או אם יפריש ה' סלעים לעצמו ויפדה בהם, ועי' תוס' ב"מ ד' מ"ג ע"א מה שכתבו שם דלר"ל דכסף אינו קונה מה"ת לא זכה המוכר בהכסף ולר"י דקנה מה"ת זכה המוכר בהכסף, דמוכח דסברי דאומדנא ליכא שם אף שהמוכר עכ"פ יכול לחזור ורק לר"ל כיון שהכסף לא פעל כלום לא זכה בהם יעו"ש, וכ"כ נוכל לומר בנידון זה כיון דליכא אומדנא והכסף הועיל לפרעון סגי בכך, ולפי"ז מה דפליגו רב ושמואל הוא רק לענין איסורא ולא לענין דיני ממונות, ולכן כתב הרא"ש דקיי"ל הילכתא כוותי' דרב באיסורא, ועפ"י הגירסא שלפנינו במס' בכורות ד' מ"ט ע"ב מפורש כן בגמ', דהכי גרסינן שם ואע"ג דכל היכא דפליגי רב ושמואל הילכתא כוותי' דרב באיסורא וכשמואל בדיני, הכא הילכתא כוותי' דשמואל, ולפי"ד הוא נכון ומדויק היטב דהכל הוא רק לענין איסורא למצות פדי', אבל לדיני ממונות אין נפ"מ בזה, ומש"כ ברש"י שם דבפודה בנו תוך ל' ואמר מעכשיו דהמעות מתנה בעלמא הוא אינו סותר לדברינו, דהיכא דאמר מעכשיו שעדיין אין שום חיוב על האב הרי זה מתנה בעלמא, אבל כשאומר שנותן הפדיון שיחול לאחר ל' כשיחול החיוב שמקדים ליתן הכסף על החוב שיחול עליו לאחר ל' ודאי אינו מתנה רק פרעון, ורק לענין פדיון הוא דפליגי רב ושמואל כנ"ל

ולפי"ז נראה לי דמש"כ הרמ"א להלכה וטוב לחזור ולפדותו, היינו שיפריש ה' סלעים לעצמו ויפדה בהם, וכן יש להעמיס דברינו בדברי הת"ה שהובא בלשונו בדברי חמודות על הרא"ש מש"כ דטוב להחמיר לחזור ולפדותו ולא נאמר דהפדיון אינו אלא ממון של כהן, דהא אשר"י דפסק כרב לגבי שמואל מטעם דקיי"ל כוותי' דרב באיסורא אלמא חשיב לי' איסור אם אינו פודהו כהלכתו, עכ"ל, היינו מלבד דין ממון יש בזה מצות פדיון שהוא ענין איסורא כמש"כ, ול"ד לספק בכור דקיי"ל המע"ה דשם ליכא מצות פדי' כלל כיון דאינו מתחייב כלל בה' סלעים וכל דלא קרינן יהי' לך ופדה תפדה ליכא מצות פדיון, ובספק ממון שהדין המע"ה ליכא חיוב כלל, וכל היכא דליכא חיוב ממון נפקע מצות פדי', אבל היכא שכבר פרע והספק הוא במצות פדי' הוי ספק איסורא ולחומרא

עוד נ"ל אף אם נאמר דאין הפרעון והפדיון מתחלקים זה מזה ולשמואל דסובר אין בנו פדוי אינו נפטר גם מחיובו שחייבתו תורה וחזר הדין גם לספק ממון, וכשנאמר דצריך לחזור ולפדותו הוא דצריך ליתן ה' סלעים, י"ל שהטעם דשאני ספק זה מכל ספק בכור והוא משום הדין דעני ורש הצדיקו, לפי"מ דמוכח מסוגית הש"ס דחולין ד' קל"ד דגם במתנות כהונה נאמרה דרשה זו מדפריך שם הש"ס על פרה שנשחטה ספק לאחר שנתגיר מספק לקט לקט, ומשני בגמ' דקמה בחזקת חיוב קיימא, ולעיל בפ' י"ט הארכנו בענין זה לבאר ענין זה של חזקת חיוב שהוא דמשעה שנתחייב ונשתעבד על חיוב מתנות עניים ומתנות כהונה נתחייב לשלם גם על כל הספיקות שיפלו בהפרעון והשבה של החיוב, יעו"ש, ולפי"ז הכא שבהגיע ל' יום ודאי נתחייב בתשלומי החמשה סלעים והספק הוא בפרעון ועל זה נאמר ענין זה שבספק פרעון של מתנות כהונה שיתחייב בודאי, ואין לומר דבכה"ג שפדה בתוך ל' דלרב דסובר בנו פדוי הוי כאילו לא נתחייב כלום, דזה ודאי אינו, דהרי בתוך ל' לכו"ע אין בנו פדוי, אלא דוקא באומר שיפדה לאחר ל' שאז יחול הפדיון, ונמצא דלכו"ע מתחילה צריך שיחול החיוב ואח"כ יחול הפדיון, וכשנולד