שערי ישר חלק ב קיח

הש"ס בקדושין ד' ח' הוסיף לבאר שיטת בה"ג והרמב"ם דמפרשים לענין אונאה שלא יהא בזה דין אונאה, נראה בכונתו שהוא לתרץ מה שקשינו למה השמיטו מהלכה דבעינן גברא רבה, ומפרש דרק לענין אונאה שלא ישאר חיוב על הנותן להחזיר אונאה, דבשאר אינשי יהי' חוב על הישראל להחזיר, ובגברא רבה יפטור מזה דכבר מחל לי' באמרו לדידי שוה לי, אבל לענין פדיון לכו"ע נמי בנו פדוי אם קבלו בה' סלעים היינו דכמו בכל דוכתי שהמקח קיים ורק יש להמתאנה דין זכות תביעת אונאה, כ"כ היכא דפרע חוב והמלוה קבל בכל חובו, יכול המלוה אח"כ לתבוע אונאה, ולא מדין חיוב הקדום לחשוב כמו שלא נתפרע החוב בשלמות אלא רק מדין חיוב חדש של חזרת אונאה ומה"ט הכא לענין פדה"ב ג"כ הה' סלעים של פדיון חשבינן שקבלם הכהן, אלא שיש לו זכות תביעת אונאה כשאר לוקח. אמנם הניחא אם החפץ אינו מגיע לה' סלעים רק בשווי של שתות כדין אונאה אבל אם יש בזה אונאה יתר על שתות שהדין הוא בטול מקח, מהראוי לומר שגם הפדיון בטל. וצ"ע בזה

והנה בשיטת רש"י והרשב"א והרא"ש דכתבו דבעינן דוקא שיהי' שוה להכהן וכמו רב כהנא דמבעיא לי' סודרא ארישי', נלענ"ד דגם הם סוברים דלענין פרעון איזה חוב חשבינן פרעון אם קבל המלוה בתורת פרעון, אף דבר שלא שוה כ"כ וכן נראה לי להוכיח מהא דאמרינן בפ' איזהו נשך ד' ס"ה ע"א האי מאן דמסיק תריסר זוזי דרביתא בחברי' ואגר לי' חצר דמתגרא בעשרה ואוגרי' ניהלי' בתריסר כי מפקינן מיני' תריסר מפקינן מיני' וכו' משום דאמר לי' סברת וקבלת, דלכאורה ג"כ אינו מובן הרי מ"מ לא נתרבה ממונו רק בעשרה, אלא נראה שהטעם בזה כיון דקבלי' בתורת פרעון כל המגיע לו, כלומר כל הי"ב זוזי דמסיק, וכיון שקבל כל קציצת הרבית חייב להחזיר כל הפרעון שקבל, וכן מוכח להדיא ענין זה מדברי הרשב"א בחי' לקדושין ד' ו' ע"ב בד"ה אי נימא דאוזפי' ד' בה' רבית מעלייתא הוא ואסיקנא דארווח לה זימנא, וז"ל ואיכא למידק מ"ש ד' בה' דקא יהיב לה האי טופיינא בקדושין, ומ"ש כי ארווח לה זימנא בקדושין הכא והכא הויא לי' איתתא ברבית מלותו, אטו מאן דארווח זימנא ושקיל דנרא מי שרי, וי"ל כיון דגופה ממש לא קני לי' לא הוי רבית אלא שאסור משום הערמת רבית, אבל כי קצץ ד' בה' ובדמי ההוא דינר של רבית קא שקיל לה הוי רבית מעליא דהוי לי' כמאן דשקיל לא פחות משוה פרוטה בדמי ההוא דינר ורבית מעליא הוא, דהא אחשבי' איהו בדינר כן תירץ הראב"ד. עכ"ל. הרי מפורש בדבריו ובדברי רש"י שם דאם קוצץ מתחילה את קדושי' בתורת רבית מותר מה"ת דאין קדושי אשה נחשב לממון, ולא קץ בזה רבית, אבל אם הי' הקציצה על דמים ואח"כ קבל קדושי אשה בתורת פרעון על הרבית חשבינן כאילו נפרע כל הקציצה ואסור מה"ת, ולכן נראה לענ"ד מה דסברי הנך ראשונים דלא מהני מה דקבלי' כהן בפדה"ב מה דלא שוה ה' סלעים, הוא לענין פדיון דלא נפדה בזה דלענין פדיון בעינן דוקא ה' סלעים וכ"ז שלא קבל כהן ה' סלעים לא מהני הפדיון, ולענין זה לא מהני מה שקבל הכהן ויצא ידי חיוב ה' סלעים, או דסברי דלאו כל כמיני' האי כהן לקבל בתורת פרעון מה שאינו שוה, כיון שהחוב אינו רק לדידי' רק לכל שבט הכהנים, והרמב"ם ובה"ג סברי דיכול הכהן לקבל, וכיון דהוי פרעון וקרינן בזה יהי' לך ופדה תפדה, ונפדה ג"כ בחפץ זה אף שאינו שוה ה' סלעים, אבל כיון שכבר קבל פרעון של ה' סלעים חשבינן יהי' לך ופדה תפדה, ולענ"ד נראה דבזה שמסתפק הר"ן לשיטת הרמב"ם אם קבלה האשה בקדושי' פחות משוה פרוטה ואומרת לדידי שוה לי אם מהני, עי' בהלכותי' על הרי"ף בסוגיין דפ"ק דקדושין הנ"ל, דלפי מש"כ בסברת הרמב"ם אין מקום לחקור בזה לשיטת הרמב"ם, דרק בפדה"ב שהוא פרעון חוב מהני לפרעון מה שקבל בתורת פרעון, אבל בנותן פחות משוה פרוטה לקנין לא מהני כלום מה שמקבלת בתורת פרוטה כיון שהוא אינו חייב להאשה כלום, וכמו ברבית שהבאנו דשאני תחילת הקציצה מפרעון הקציצה כנלענ"ד בזה

ועפ"י דרך זה שאמרנו דבפה"ב איכא שני ענינים פרעון חוב של ה' סלעים ופדית קדושת בכור, ומשכחת שהחוב נפרע ועדיין הבן אינו פדוי יש לפרש גם דברי התוס' בקדושין ד' ח' ע"א ד"ה מנא אמינא לה שכתבו דללישנא קמא מייתי ראי', דמוכח דסברי דבעינן דפדה"ב סמיכת דעת של הכהן כמו בקדושי אשה, ובס' ע"י הובא בקצוה"ח סי' רמ"ג סק"ד כתב וז"ל אם נתן לכהן ה' סלעים מה לנו בידיעת כהן כיון שכבר נתן לו ה' סלעים, ונראה כיון שהכהן הוא אדון בכור זה אם אין לו ידיעה בשווי הדמים אין בנו פדוי וצריך דעת כמו שהאשה צריכה לידע שיעור הקדושין. עכ"ל. והקצוה"ח שם הקשה מדברי הפר"ח שכתב דנתינה בע"כ מהני במתנות כהונה וגם בפדה"ב דהוי כפרעון חוב, יעו"ש, ולענ"ד נראה דבפדה"ב לא מהני בע"כ, דכיון דכהן ודאי לא זכה בהני ה' סלעים דפרעון בע"כ לא מהני רק לפטור את הלוה מאחריות, אבל המלוה לא קנה בע"כ כמש"כ הרשב"א בפ' מי שאחזו הובא בקצוה"ח שם, ובפדה"ב דרשו רז"ל דאין הבן פדוי רק כשקרינן יהי' לך ופדה תפדה וכשנתן בע"כ לא נוכל לקרות בזה יהי' לך, לכן אף אם נאמר דבמתנות כהונה מקים הישראל את מצותו כשנותן מתנותי' לכהן בע"כ, וכן בפדה"ב אולי מקים מצות פרעון חוב של ה' סלעים, אבל בנו ודאי אינו פדוי, כמש"כ, ולפי"ד יש לומר דכיון שדרשינן דהאי קרא ופדה תפדה לאהרן נאמר כמו שפירש"י משמע שהכהן גומר את עיקר הפדיון לאחר שזכה בה' סלעים, לכן י"ל שצריך שיכון הכהן ג"כ על ענין הפדיון ואם לא סמיך דעתו ולא נתכון שיהי' בזה פדיון לא מהני, ואף שמסתבר לומר דהיכא דלא סמיך דעתו אינו כבע"כ אלא