שערי ישר חלק ב קטז

צריך להפריש עוד ולעשות פדיון, אם' לא הי' מצות פדה"ב רק מצות פריעת חוב בעלמא, אלא מוכח מזה דבמצות פדה"ב איכא מצות פדי' ממש מלבד המצוה של פרעון ה' סלעים לשבט הכהנים

אמנם מהא דקיי"ל דספק פדה"ב לקולא ודאי מוכח דהמצוה של פדי' מיתלי תלי בדין ממון, והיכא דליכא חיוב ממון מחמת ספק ליכא מצות פדי', ונראה לענ"ד לבאר ענין זה עפ"י מה דתנן במשנה פ' יש בכור ד' נ"א המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריתו שנאמר יהי' לך ופדה תפדה, ופירש"י כשיהי' לך הפדיון אז יהי' פדוי והאי קרא לאהרן אמר לי' רחמנא, עכ"ל, דמזה מוכח דקבלו חז"ל דהפדיון נעשה רק לאחר שיקבל הכהן הי' סלעים שחייבה תורה לאבי הבן אז חל הפדיון, ולפי"ז נוכל לומר דאף דאיכא במצוה זו מצות פדי' שהיא מצוה לשמים, דמדין ספק מצוה אזלינן בספיקא לחומרא, אבל כיון דמדין ממון קיי"ל המע"ה דפטור בספק, והוי כמו דליכא בזה כלל תשלומי ה' סלעים, ואי אפשר שיקבלם הכהן ובכה"ג פטור ממצות פדי', דהמצוה החיובית בזה שישלם הה' סלעים ואח"כ יפדה הבן, והיכא דליכא דין ה' סלעים לשלם לכהן ליכא מצוה, דבשני דברים ביחד מתקימת המצוה, ואף דאם ירצה ליתן ולא יחזיק לעצמו ויתן לכהן יזכה בהם הכהן בתורת פדיון הבן אם קמי שמיא גליא דבר פדיון הוא, וכמו שהוכחנו לעיל מהך דספק מעילות דאם רוצה לשלם הוי תשלומי קרן ויכול להביא גם אשם על תנאי, דלפי"ז יש מקום לומר כיון דספק מצוה הוי לחומרא ראוי להתחיב מספק ולקים המצוה ע"י שישלם לכהן מה שאינו מחויב, כמו שאר המצוות שמחויב אדם לקיימם אף שצריך להוציא עליהם מכספו כתפילין ומזוזה וכיו"ב, אבל באמת י"ל דכ"ז שהוא רוצה להיות מוחזק בדמים הוא פטור בודאי ממצות פדיון דעיקר המצוה בזה אינה רק שיפדה עם תשלומים של הני ה' סלעים, היינו שאם ליכא דין ה' סלעים ליכא מצות פדיון, ונמצא דלענין פדיון עצמו אין כאן ספק חיוב מצוה רק פטור ודאי, ורק אם יתרצה שלא להתשמש בחזקתו של דין מוחזק וירצה ליתנו לכהן, אז יתחדש עליו ספק מצות פדיון, אבל ענין זה לא חיבתו תורה להכניס א"ע בספק מצוה, ועלינו לפרש שהפדיון והפרעון אינן כשתי מצוות ואחת תלוי' בתנאי של השני', אלא שני הדברים ביחד הם מצוה אחת, והדמים הוא חלק מן המצוה ובהתבטל חלק מזה פטור לגמרי

ולפי"ז י"ל דבכהן שיש לו בן חלל שמחויב בפדיונו דאמרינן דאם מת האב לאחר ל' כבר זכה בפדיונו, היינו דכבר זכה מדין מתנות כהונה הני ה' סלעים שנתחיב להשבט, כמו בטבלים שמפריש הכהן בעצמו מחמת שהוא ג"כ כהן ויש לו זכות במתנות כהונה, ובזה נשלם חלק מן המצוה שאמרה תורה שצריך שיקבלם הכהן עוד לפדות בחמש סלעים בעין בדבר המטלטל וגופו ממון, ונאמר דמה שהקפידה תורה בפדה"ב שיהי' בדבר המטלטל וגופו ממון הוא ג"כ רק על ענין הפדיון, אבל מצות מתנות כהונה בתשלומי חוב זה לכהנים יכול לשלם גם בקרקע וכדומה אם הכהן רוצה לקבלם ולזכות בהם, ומשו"ה צריך הי' האב שזוכה בפדיון בנו להפריש ה' סלעים בעין דבר המטלטל ולפדות את הבן מקודשת בכורה, דאף דעכשיו ליכא שום חיוב ממון עליו, אבל זהו עיקר המצוה דלאחר קבלת הכהן יהי' הפדיון, כמו דאמרינן במשנה שהבאנו יהי' לך ופדה תפדה, וכיון שנתקים כאן האי קרא דיהי' לך קרינן בי' ופדה תפדה, וכן כשמת האב אין הבן חייב רק במצות פדיון, אבל ממון כהנים ליכא הכא, כמו בטבלים שכבר נעשו נכסי כהן כ"כ הכא, אבל בספק דפטור מדין ממון ולא נתקים הכתוב יהי' לך לא קרינן בזה ופדה תפדה ופטור ממצות פדי' לגמרי כמש"כ, דכל שנפטור מחלק המצוה אין שום מצוה על חלק השני

ועפי"ד בזה נתישב לי מה דנתקשיתי בענין זה מכבר במה דאמרינן שזכה האב בפדיונו והבן יורשו זכות זה, הלא אם לא פדה האב הבן חייב בפדיון עצמו ומתחייב בשלומי ה' סלעים לכהן וה' סלעים אלו לא הי' בעולם בשעה שהי' האב קיים, ואיזה זכות הי' לאב בכסף זה שנאמר שכבר זכה בהם האב, ואיזה דמיון הוא למי שירש טבלים מאבי אמו כהן, דהתם הי' הפירות טבולים וכבר הי' בהם חלק הכהנים שהם כמו שותפים כמו שכתבו בתוס' סוכה ד' ל"ה, וחלק זה זכה הכהן בפירותיו ורק צריך להפריש מחמת איסור טבל, אבל בנידון זה באיזה חפץ ונכנסים זכה האב שנאמר שאח"כ יורש הבן ממנו, ואי הוי אמרינן שדין זה הוא דוקא היכא שהניח האב נכסים שנשתעבדו להני ל' סלעים הי' עוד מקום לבאר ענין ירושה זו, אבל מסתימת הש"ס והפוסקים משמע דאף אם לא הניח האב נכסים ג"כ הדין דאין הבן חייב בפדיון משום דכבר זכה האב וזה אינו מובן בפשטות, ולפי מש"כ הוא פשוט דלענין פריעת חוב של חמש סלעים כבר זכה האב בשעבודו מה שנתחייב השני' של מטי ליד כהן ולא נשאר עליו רק מחצת שמא אין המצוה בלחוד שהוא פדית הקדושה, ולכן כשמת אין הבן מחויב ג"כ רק במצוה זו ולמצוה זו אי"צ רק הפרשה של ה' סלעים לפדות ולסלק דין בכורה ממנו: וכן לענ"ד דעפי"ד יובן ענין הגוביינא ממשועבדים לפדה"ב דכתבו תוס' בשבועות ד' ד' ע"ב ד"ה בכל פודין שכתבו בהא דאמרינן דאזיל כהן וטריף ממשעבדי לאו דמפריק בקרקעות אלא ימכרם ויתן דמי לכהן עכ"ל. דלכאורה אינו מובן ענין זה מי יגבה מהמשועבדים וימכרם ויתן דמים לכהן, ואם אין לכהנים זכות גוביינא מי יגבה מהלוקח, דהבן או להאב ודאי לא שייך זכות שעבוד זה

, ומפשטות דברי התוס' משמע דחוב הוא על הלוקח למכור וליתן דמים לכהן אבל זה ודאי רחוק לומר כן, דמאיזה טעם יהי' בענין זה חיוב על הלוקח יותר משאר דוכתי שגובים מלוקח דאינו מחויב להמציא כסף לבע"ח הבא לגבות ורק אם רוצה יכול לסלקו