שערי ישר חלק ב קטו

פרק כה

כתב הרמ"א ביו"ד סי' ש"ה סעי' י"ג במי שפדה את בנו בתוך ל' יום ונתאכלו דפסק המחבר דבנו פדוי, כתב וז"ל וי"א דאם אין המעות קיימים או שהחזירם לאב תוך ל', אפילו בדיעבד אין בנו פדוי (מהרא"י בת"ה סי' רס"ד ובכתביו סי' רל"ד) וטוב להחמיר לחזור ולפדותו עכ"ל. והנה לא נתבאר בדבריו אם צריך לפדות ולשלם ה' סלעים כשאר פדיון או להפריש לעצמו כמו בספק פדיון פ"ח, והוא תמוה מה"ת יהי' חמור ספק זה מכל ספיקות בפ"ח ופדה"ב דקיי"ל דפטור מספק משום המע"ה, ולכאורה הי' מקום לומר דשאני ספק זה משום דהחיוב הי' ברור והספק הוא על הפרעון והוי כא"י אם פרעתיך, דקיי"ל דבשניהם טוענים שמא דחייב לצאת ידי שמים, אכן לפי"מ שכ' הרשב"א בחי' למס' גיטין פ' הזורק בהא דאיתא שם לענין חוב בזרק חוב קרוב לזה ולזה מע"מ דיחלוקו דאף דבא"י אם פרעתיך חייב הוא דוקא דליכא רגלים לדבר שפרעו אבל בנידון זה שהספק לפנינו יחלוקו, יעו"ש, י"ל דגם לצאת ידי שמים פטור בכה"ג בשמא ושמא, ולא מצאתי כעת בפוסקים אחרונים גלוי לדין זה, ורק בס' רי"ט אלגזי לה' בכורות פ"ח אות ע"ה מצאתי שהעיר בזה לפרש דברי הרמ"א משום א"י אם פרעתיך והביא דברי הרשב"א הנ"ל וכתב דכיון בכה"ג יחלוקו אפשר דמשום מצוה מחייבים אותו לפדות לגמרי, יעו"ש, והנה מלבד דהפשרה הזאת אינה מובנת הנה במחכ"ת שכח דא"י אם פרעתיך חייב רק בברי ושמא ולא בשמא ושמא, ואולי בספק לפנינו יחלוקו גם בשמא ושמא, אבל אין זה פשוט ולכן רחוק בעיני לפרש בטעמא דמילתא דכתב הרמ"א להחמיר לפדותו משום דלתא דא"י אם פרעתיך ועוד דכיון דנראה דמקור הדברים הוא מס' ת"ה ובס' דברי חמודות על הרא"ש בפ"ח דבכורות אות ט"ז הביא דברי הת"ה בפסקי' סי' רל"ד שכ' בזה"ל דיש להחמיר לחזור ולפדותו ולא נאמר דהפדיון אינו אלא ממון של כהן, דהא אשר"י דפסק כרב לגבי שמואל מטעם דקיי"ל כרב באיסורי, אלמא חשיב לי' איסור אם אינו פודהו כהלכתו. עכ"ל משמע בפשטות דמה דפסק הרמ"א להחמיר מספק הוא משום לתא דספק איסורא, והוא לפלא הלא בסעי' זה כתב המחבר מי שהוא ספק אם הוא חייב בפדיון פטור שהמוציא מע"ה, ולא העיר על זה הרמ"א כלום שיהי' מצוה להחמיר, ומשנה שלמה שנינו אחד בכור אדם המע"ה, וכמה הלכות מפורשות במשנה וגמרא ובכ"מ דפטור בספק פדיון הבן, דמכל זה מוכח להדיא דספק פה"ב הוא ספק ממונא ולא ספק איסורא

והנה הרא"ש כתב דברים ברורים בענין המחלוקת דרב ושמואל בפודה בנו בתוך ל' דהילכתא כרב משום דקיי"ל הילכתא כוותי' דרב באיסורא, וכמו דקשיא לן על הרמ"א כ"כ קשה על הרא"ש ונראה לענ"ד דודאי מוכח מזה דמצות פדה"ב אינו רק מצות מתנות כהונה לחוד כשאר מתנות כהונה שהמצוה בהם הוא רק להשיב הממון לכהנים ככל מצות תשלומי ממון לבעליהם, אלא שמלבד פריעת הכסף חמש סלעים צותה תורה לפדות את הבכור מה שיש בו איזה ענין קדושת בכורה, אף שלא גלתה לנו תורה שום דין בבכור אדם שיהי' איזה הבדל בהנהגה מקודם שנפדה עד לאחר פדי', אבל כיון דכתיב בתורה בלשון פדיון מוכרח הענין שכן הוא, שע"י פדיון נעשה איזה ענין חדש בבן הבכור שהכסף פודהו ומחדש בו איזה ענין של הסתלקות קדושה איזו שתהי', וכן הוכחנו לעיל מהא דאמרינן בקדושין ד' כ"ט ובבכורות ד' מ"ח ע"ב בהוא לפדות ובנו לפדות דלכו"ע מצוה דגופו עדיפא, ואם היתה מצות פדה"ב רק מצות פריעת חוב מה שייך בזה ענין מצוה דגופי' מה נפ"מ ע"י איזו סבה חייבתו תורה בתשלומים האם נימא דאם חייב אדם מחמת הלואתו וחייב ג"כ חיוב אחר שיהי' דין קדימה לחיוב זה על חיוב האחר

עוד יש להוכיח כן משיטת רש"י והרא"ש בהא דאמרינן במס' בכורות ד' מ"ז ע"ב בכהן שמת והניח בן חלל דאם מת לאחר ל' דלכו"ע אין הבן חייב לפדות את עצמו שכתב הרא"ש וז"ל לאחר ל' אין הבן חייב לפדות א"ע שכבר זכה האב בפדיונו והוי כאילו הפריש האב ה' סלעים ופדה בהו את בנו ועכבם לעצמו, כן הבן יפריש ה' סלעים ויפדה א"ע ולא יתנם לכהן מידי דהוי מי שירש טבלים מאבי אמו כהן שמתקנם ומוכר התרומה לכהן. עכ"ל. וכן כתב רש"י דאי נמי הוי יהיב האב הוי מפריש ושקיל לי' לנפשי' דהא כהן הוא, דכיון דזכה האב בפדיונו מורישו לבנו עם שאר נכסיו עכ"ל. וכן פסק ביו"ד סי' ש"ה סעי' י"ט. והנה אם נאמר דכל עיקר מצות פדה"ב הוא רק חיוב ממון לשבט הכהנים אינו מובן ענין זה שיפריש הכהן ה' סלעים לעצמו ויהי' בזה ענין תשלום חוב במה יצא הכסף מרשותו ונכנס לרשותו, ולכאורה הי' מקום לומר דהאב הי' חייב ה' סלעים בעד פדיון בנו החלל וחיוב זה הוא לכל שבט הכהנים, וכ"ז שלא נתיחדו הני ה' סלעים לא מצי זכה בהם האב, ורק הוא זוכה בהם מעת שנתיחדו והופרשו, אבל זה אינו דא"כ כ"ז שלא הפריש לא זכה האב בפדיונו והאיך יורש הבן ממנו, והרי הרא"ש דמה זה למי שירש טבלים מאבי אמו כהן, ובענין זה אמרינן במס' קדושין סוף פ' האיש מקדש בטעמא דמילתא משום דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הא לאו הכי לא הי' זוכה בהם, אף דודאי יש לשבט הכהנים זכות בטבלים אף למ"ד לאו כמי שהורמו דמיין, אלא למ"ד לאו כמי שהורמו דמיין לא מצי זכי בהם כהן פרטי עד אחר הרמה, ולפי"ז בדין זה של כהן שיש לו בן חלל צ"ל דמיד שנתחייב בפדיונו מצי זכי בהם כהן אף קודם שנתיחדו הני ה' סלעים, ומשו"ה זכה האב בפדיונו, ואם כבר זכה הלא ראוי לומר דאין על האב שום חיוב ממון שנפטר מחיובו ע"י שזוכה בשעבודו בעצמו, ולמה