שערי ישר חלק ב קיד

אפשר שיהי' גוף מהיום ופירי לאחר ל' משום דינקי משדה הקדש, אבל הקדשות שלנו דאינו אלא דין ממון עניים, כמבואר בחו"מ סי' צ"ה ובסי' רי"ב סעי' ח', א"כ שפיר מהני בי' גוף מהיום ופירי לאח"ז, ולא הי' לרמ"א להביא דין זה, ומביא שם להלכה דברי הרי"ו נתיב י"ט דפסק כן דבהקדש עניים יכול להקדיש גוף מהיום ופירי לאחר ל' עיי"ש, קושיא זו היא תמי' גדולה לכאורה, וראיתי בתשו' רע"א סי' קמ"ג שכתב לעיין בשטמ"ק בתשו' דלפי"ד גם בהקדש עניים לא שייך גוף מהיום ופירי לאחר ל', אבל אין הס' אצלי לעיין בדבריו, ולענ"ד נראה דזה תלוי בפלוגתא דהרשב"א והרא"ש עם הר"ן דפליגי בספק צדקה אם אזלינן לחומרא או לא, דלשיטת הר"ן דבצדקה לאחר שנגמר ענין אמירתו ליכא ענין נדר וקנו עניים מיד, בודאי מסתברים הדברים כמש"כ ברי"ו דשייך בהו גוף מהיום ופירי לאחר ל' כמו במתנה להדיוט, אבל לשיטת הרשב"א והרא"ש דסברי דאזלינן לחומרא, שבארנו שיטתם דסברי דאיכא בזה ענין נדר של התפסת החפץ שנתיחד להשתמשות של צדקה, י"ל דגם בצדקה לא שייך גוף מהיום ופירי לאח"ז, דכמו דאמרינן בהקדש דינקי משדה הקדש, כ"כ אם ינקי משדה המיוחדת לצדקה אסור לעשיר להנות מן הפירות מחמת איסור נדר, דכל שמוש פירי הוא נהנה מן הגוף, דרק בקניני ממון דליכא בהו איסור אחר רק איסור גזל אם פוגע בממון אחרים, איכא הבדל בין גוף לפירות עפ"י ההסכמה וגדרי הקנינים, וכל גדרי הקנינים והגבולים הקבועים במשפטי ממון מועילים להתיר איסור גזל, אבל לעניני נדרים והקדשות, שאינם מחמת פגיעת היזק לבעלים אלא בפגיעת איסור שהחפץ הותפס בו, אינו מועיל התחלקות הגוף והפירות, ולפי"ז הרמ"א דפסק ביו"ד סי' רנ"ח כהרשב"א והרא"ש בספק של יש יד לצדקה, משו"ה פסק כאן דגם בהקדש עניים אי"א להקדיש גוף מהיום ופירי לאחר ל', ודברי הרמ"א נכונים בלי גמגום, ואף שהכנסתי ראשי בין הרים גדולים, אבל הדברים מסתברים ונכונים בעזה"י ליישב דברי הרשב"א והרמ"א ז"ל

ומה שהעיר בתשו' רע"א סי' קמ"ה מסתירת פסקי הרמ"א דפסק בחו"מ סי' ר"נ באיבעיא דהקדיש כל נכסיו או הפקיר או חלק לעניים ועמד, פסק האיבעיא לקולא, וביו"ד סי' רנ"ח ורנ"ט פסק דספק צדקה לחומרא, אתפלא הלא הנמ"י בפ' מי שמת עמד בענין זה וכתב משום דאיהו יודע בנפשי', דז"ל שם איבעיא להו וכו' וסלקא בתיקו, הילכך בין הקדש ובין העניים הם המוציאים דנכסי בחזקת נותן קיימי ועליהם להביא ראי' הילכך אם עמד חוזר ואע"ג דאמרינן דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, היינו דלא מצי למיהדר על מה שידענו בבירור דעתו, אבל הכא מי יימר דדעתו להקדיש אפי' עמד, הילכך ודאי נכסים בחזקת נותן קיימי, ואף ספק איסור מעילה ליכא דאיהו ידע בנפשי', ולענין עניים נמי אמרינן דאע"ג דאמרינן ספק לקט לקט ספק שכחה שכחה, ואפילו הוי לי' כספק ליכא למיחש דהא פרישו לה בירושלמי דוקא במתנות עניים ומקראי ילפי לה עכ"ל. ולפי"ז מה דפסק בשו"ע סי' ר"נ סעי' ג' דאזלינן לקולא ולא חיישינן בזה לספק איסור מעילה ואיסור נדר של צדקה הוא משום דאיהו ידע בנפשי', היינו דספק זה אינו כספק תנאי וספק חזרה דלא מהני כלום מה שיודע בנפשי', דהתם תלוי בבאור לשונו עפ"י שקול דעתנו לפרש לשון כזה כמו שנתבאר, אבל במקדיש כל נכסיו ועמד: שהספק אצלינו על אומדן דעתו בשעה שהקדיש, שבין כך ובין כך אינו נכנס ספק זה במשמעות לשונו כלום, בענין זה מהני מחשבתו וכונתו, אלא שאנו מסופקים איך חשב אז, אבל הוא שיודע בנפשי' ליכא גבי' שום ספק, ואין כאן חשש איסור דהכלל בידינו דבכל ספק אפי' בספק של תו"ת מהני ברי, כמו דאמרינן בכתובות ד' כ"ב, וגם אחרים יהיו רשאים להנות מספק הקדש זה, דעד אחד נאמן באיסורים היכא שהדבר שקול ואינו מוציא מחזקה שהוחזק כבר, וכל היכא שע"א נאמן גם הבעלים נאמנים, ולפי"ז י"ל דהרמב"ם והשו"ע והרמ"א נקטו כן, ולכן פסקו בענין זה לקולא לנתבע

ועפי"ד יתיישב מה דקשה טובא בענין זה באיבעיא דהקדיש או הפקיר כל נכסיו דמוכח מדברי הרמב"ם והשו"ע דלא מהני תפיסה אם תפס הגיזבר או הזוכה מן ההפקר או העניים, וכמו שכתב הרמ"א שם בשם הריב"ש דקשה מ"ש ספק זה משאר ספיקות דסובר הרמב"ם דמהני תפיסה בספק, וכבר עמד ע"ז בס' תקפו כהן בסי' ע"ז ועיי"ש דמתרץ דמשו"ה לא מהני תפיסה לכו"ע בנידון זה משום דכיון דאפילו אי הוי מתנה גמורה אין לו בעלים ידועים משו"ה לא מהני תפיסתו לאחשבינהו מוחזקים עיי"ש. ותירוצו אינו מובן כלל כמו שתמה בס' אורים ותומים בקיצור תקפו כהן, ומש"כ התומים והנה"מ לתרץ בזה, ג"כ אינם מתישבים על הלב, ועוד קשה מהא דפסק הרמב"ם ם והשו"ע חו"מ סי' רמ"ה סעי' י"א במזכה מתנה ע"י אחר וכששמע המקבל שתק ולבסוף צוח דהוי ספק שמא הוכיח סופו על תחלתו או לא, דהוי ספק שמא המתנה היא של הנותן או המקבל זכה והפקירה, ואם תפס אחד וזכה לעצמו אין מוציאים מידו, ואם חזרו הבעלים ותפסו ג"כ אין מוציאים מידם, יעו"ש הרי מבואר דמהני תפיסה בספק הפקר, ועפ"י מש"כ דבשכ"מ שהקדיש והפקיר מהני מחשבת הבעלים, יש לתרץ בפשטות, דע"כ סובר הרמב"ם דמהני תפיסה בספק הוא רק אם להבעלים הראשונים ג"כ ספק והוי שמא ושמא, אבל בשכ"מ דהוי ברי ושמא בכה"ג לכו"ע ברי ושמא ברי עדיף, ובתומים ג"כ הזכיר ענין זה דמהני לענין איסור נדר מה שאומר ברי לי כמש"כ הנמ"י, אבל לא באר בזה לתרץ לענין תפיסה כמש"כ, ולענ"ד הוא פשוט, דברי עם חזמ"ק מהני להוציא מן המוחזק שטוען שמא כנ"ל: