שערי ישר חלק ב קיא

לאחר ל' רק אח"כ חזר ומבטל את ההקדש, ומכש"כ בכה"ג דלרבנן ספיקא הוי שמא הנאה הוא אם יחי' עד ל' יום ורק מחמת ספק מוקמינן בחזקת מרא קמא, בודאי לא שייך בזה הלשון "לא אמר כלום", ועוד קשה שהעיקר חסר מן הספר דלא נזכר בתשו' הרשב"א ולא בדברי הרמ"א שחזר בתוך ל', והגרע"א בתשו' סי' קמ"ב הקשה ג"כ על הרמ"א שסתם וכתב דלא קדיש כלל ולא פירש דצריך לחזור בתוך ל', ובאמת לא על הרמ"א תלונתו, כי אם על הרשב"א עצמו, כמש"כ

ע"כ נלענ"ד לגודל התמיהות בדברי הרשב"א והרמ"א להגיה קצת בדברי הרשב"א ולפרש בכונת דבריו שלא כדברי הגאונים הנ"ל, ומתחילה נפרש דברי הירושלמי עפ"י שיטת הרשב"א בחי' למס' קדושין ריש פ' האומר וז"ל לרב דמספקא לי' אי תנאה הוי אי חזרה הוי פירש"י אם תנאה הוי אם לא אחזור בתוך ל' יום יהיו קדושין מעכשיו והקשה עליו הרמב"ן נר"ו וכו' ופי' הוא נר"ו דלא מספקינן לה בתנאי אלא במה שהוא בכלל משמעות הלשון דהיינו מיתה דה"ק מעכשיו יחולו הקדושין אם באו שלשים, כלומר אם יקים אותנו השם ויגיענו לל' יום לומר שאם מת תוך ל' לא תהא זקוקה ליבם ולא ירדתי לסוף דעתו של רבינו נר"ו דאדרבה חזרה בכלל הלשון יותר וזה אינו תנאי שבלב דכי קאמר מעכשיו ולאחר ל' יום כאומר מעכשיו תהא מקודשת, ובלבד שכל ל' יום יהא ברשותי לבטלם כעין האומר הרי את מקודשת לאחר ל' יום שרוצה להמלך עוד כל ל' יום אם יבטלם, ואעפ"י שאמר לה מעכשיו אם התנה בפירוש שיכול לחזור בו כל ל' יום, ואם לא יהי' קדושין מעכשיו למה אינו חוזר. עכ"ל. והנה לפירש"י והרשב"א בחי' שהסכים לפירושו, ודאי אי אפשר לפרש דברי הירושלמי הנ"ל כפירושם, דלשיטתם אי אפשר לפרש הירושלמי דמיירי בחזר בו קודם ל', דא"כ גם לרבי דסובר תנאה הוי בטל השחרור וההפקר, דהרי התנה שאם יחזור בו שיתבטלו השחרור וההפקר, והרי חזר בו בתוך ל', ובע"כ מיירי דלא חזר בו בתוך ל' וצריך לפרש מה דאמרינן בירושלמי דלרבי הוי גט שחרור ולרבנן אינו גט. הכונה דלרבי הוי גט מעכשיו ולרבנן אינו גט מעכשיו בודאי, אלא ספק מעכשיו ספק לאחר ל' יום וכן בהפקר, ולא תקשה איך קאמר דלרבנן אינו גט ואינו הפקר, דלגירסת הירושלמי קתני כן גם במשנה מהיום ולאחר מיתה אינו גט, ובגמ' דילן הגירסא במשנה גט ואינו גט, ועי' במראה הפנים מש"כ על גירסת הירושלמי שכן גורס גם הרי"ף, יעו"ש, וברי"ף שלפנינו לא מצאתי כדבריו, אבל עכ"פ עלינו לפרש כן בכונת המשנה שאינו גט ודאי, כ"כ נאמר מה דאיתא בירושלמי לענין שחרור והפקר דלרבנן אינו גט ואינה מופקרת שאינו גט ודאי מעכשיו אלא ספק מעכשיו ספק לאחר זמן, ונפ"מ בזה לענין שחרור לענין מעשי ידיו של העבד או אם קנה נכסיו, וכן לענין הפקר אם זכה בו אחר קודם ל' לא מהני הקנין, וכן לענין שעבוד חוב של האדון והמפקיר אם לוה בתוך ל', אבל לפי"ז במקדיש מעכשיו ולאחר ל' כ"כ ללוי בפלוגתא דרבי ורבנן דלרבי הוי הקדש מעכשיו אם לא חזר ולרבנן הוי הקדש לאחר ל' ולאיזה ענין אמר בירושלמי דבהקדש כו"ע מודים דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי כיון דבע"כ מיירי באופן דלא חזר בו בתוך ל' דאם חזר בו בטל לגמרי וא"כ מאי נפ"מ בין הקדש להפקר, בשניהם תלוי בפלוגתא דרבי ורבנן, ואם נפרש דברי הירושלמי כמש"כ בתשו' רע"א בשם ש"ב דהירושלמי סובר כשיטת הרמב"ם והתוס' דבהקדש א"י לחזור אף תוכ"ד, ולכן לכו"ע חל ההקדש, משום דתיכף כשאמר מעכשיו לא מצי חזר בו ולומר לאחר ל', אכתי אינו מיושב מה דאמר בירושלמי כל עמא מודיי דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דהרי איכא נפ"מ דלרבי חל הקדש על תנאי אם לא יחזור בו עד ל' ולרבנן הוי ספק תנאי וספק הקדש גמור בלי תנאי

ולכן נראה לי דלשיטת רש"י ורשב"א בחי' יתפרשו דברי הירושלמי בדרך אחר לגמרי, ובהקדם דברי הרשב"א בחי' לקדושין שם שכתב על הא דאמרינן שם דלטעמי' דרב דסובר ספק תנאה ספק חזרה אם בא אחד וקדשה מעכשיו ולאחר ל' ובא שני וקדשה מעכשיו ולאחר עשרים ובא שלישי וקדשה מעכשיו ולאחר עשרה ימים, דמראשון ואחרון צריכה גט ומאמצעי אינה צריכה גט דממ"נ אי תנאה הוי דקמא קדושין ואי חזרה הוי דבתרא הוי קדושין, מהוא דתימא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ותיבעי גיטא מכל חד וחד קמ"ל, וכתב הרשב"א וז"ל ולא שירדו חכמים לסוף דעתן של בריות שאין אומר כך, אלא או כולם משום תנאי או כולם משום חזרה, אלא שחכמים יסתפק להם משמעות הלשון האיך, והילכך אעפ"י שזה אומר לכך נתכונתי וזה אומר אני בהיפוך זה נתכונתי, אנו אין לנו לדקדק אלא עיקר משמעות הלשון ודינו, שכונת המקדש אינה נשמעת לעדים ואין כאן עדים אלא מעיקר הלשון ומשמעותו עכ"ל. והנה בהשקפה ראשונה נראה מדברי הרשב"א דרק בדבר שבערוה שאינו מתקים בלי עדים אין אנו מסופקים על כונתו, אבל בשאר דוכתי יש מקום לומר דהספק אצלינו גם על כונתו, וי"ל דהאי גברא נתכון לתנאי והאי גברא נתכון לחזרה, אבל לפי דעתי אי אפשר לפרש בכונת הרשב"א, דלפי"ז אכתי מהראוי לומר דגם מאמצעי צריכה גט, דשמא הראשון נתכון לחזרה ולא חלו קדושיו וחלו קדושי שני דהוא נתכון לתנאי, ושמא לדידן מתפרש הלשון לתנאי, ולענין זה לא שייך לומר דקדושין צריך עדים, דבלא רצונו אינם חלים הקדושין, דלהעדר הקדושין אי"צ עדים כמובן, ולכן אף אם לדידן מתפרש הלשון בלשון תנאי אם הראשון נתכון לחזרה שחזרה זו בודאי אינה צריכה עדים דאינו דבר שבערוה דהרי קודם נתינת הכסף הוא כמו שכ' שם בחי' הרשב"א דלאחר נתינת הכסף ליכא חזרה בקדושין. וקודם נתינת הכסף אם חזר בו ואמר לאחר ל' ודאי דלא חלו הקדושין אם נאמר דבעלמא מהני מחשבתו וכונתו,