שערי ישר חלק ב קט

שהשליח מקדיש בהמה שלו לצורך קרבן צבור או בעד רבים כמבואר שם דהשליח נקרא מקדיש והם המתכפרים יעו"ש, אבל מסוגית הש"ס בכורות ד' ס"א דאיתא התם באומר לשלוחו צא ועשר לי, דשם מפורש דמהני שליחות למעשר בהמה, יש להוכיח דמהני שליחות לשאר הקדשות ג"כ דאם נימא כשיטת המהרי"ט דבשליחות להקדיש הוי מילי ומילי לא מימסרי לשליח, כ"כ הקדש של מעשר בהמה הוי מילי, ובלא"ה קשה על המהרי"ט מהפרה ובטול שליחות, כמו שהקשו בס' בית מאיר ובחי' הגרע"א, מכל זה מוכח דענין מילי לא מימסרי לשליח הוא דוקא בשני שלוחים כמש"כ בס' בית מאיר, ומה שהקשה בחי' הגרע"א מאומר אמרו דהוי רק שליח אחד למנות שליח, לענ"ד לק"מ דעיקר הטעם בשני שלוחים דלא מהני משום מילי לא מימסרי, הוא מחמת גרעון בשליח השני, דלא נעשה שליח רק אם שמע הדברים מפי הבע"ד, אבל אם נמנה שליח שלא ע"י הבעלים עצמם, אינו נעשה שליח אם לא היכא שמוסר לו הגט של הבעל, אבל אם מוסר לו רק דברים לא הוי שליח, אבל עכ"פ בשליח אחד מהני להקדש, וכ"כ ראוי לומר שיהני גם להפקר, ואם מטעם נדר הרי בהקדש ודאי דאיכא ענין נדר, ועפ"י מש"כ י"ל דשאני הפקר מכל הני ענינים שהבאנו, דבכל הענינים הוא עושה שליח לעשות איזה ענין, כהקדש ומעשר בהמה, הפרת נדרים ובטול שליחות, ויסוד לכולם מהא דילפינן מקרא דלתרומה מהני שליחות, דכל אלה נעשים ע"י מחשבה וכונה, ומחשבה וכונה חשובים כמעשה דשייך ענין שליחות, אבל ענין הפקר שהוא ענין רצון לחוד, לפימש"כ היינו תכלית ההפקר וגמרו שהוא שיסלק כל זכות בעליו מנכסיו, ענין זה הוא רצון לחוד שרוצה בכך שלא יהי' לו שום זכות, ועל ענין רצון לא שייך שליחות דהוא מידי דממילא, ועפי"ז י"ל דעל התיחדות לחוד שיהא ההשתמשות רשות לכל אדם אפשר דמהני שליחות, אבל בעיקר ההפקר שיצאו הנכסים מרשותו, שזה נגמר ע"י רצון לחוד ומעשה ההתיחדות של ההשתמשות הוא רק לגלות רצונו, י"ל דלא מהני שליחות. כנלענ"ד בביאור שיטת הר"ן

פרק כד

כתב הרמ"א בח"מ סי' רנ"ז וז"ל המקדיש קרקע מהיום ולאחר מותו או לאחר שלשים יום לא קדיש כלל, דהא אי אפשר לומר גוף מהיום ופירות לאח"ז דהא קאכיל פירות של הקדש, תשו' רשב"א סי' תקס"ג עכ"ל. וכתבו האחרונים ה"ה הגר"א בביאורו כאן והקצוה"ח והנה"מ ובתשו' רע"א סי' קמ"ד וקמ"ה שהכונה בדברי הרשב"א והרמ"א, דכיון דאי"א לפרש גוף מהיום ופירות לאח"ז משום שיונק משדה הקדש, לכן עלינו לפרש בזה כמו בגט באומר מהיום ולאחר מיתה, דלרבנן דפליגי על רבי וסברי שהוא ספק תנאי ספק חזרה, כמו דסובר רב בקדושין ריש פ' האומר, ומיירי כשחוזר בתוך ל' ולכן הוי ספק הקדש, דאם חזרה הוא ונשאר לאחר ל' לחוד, וכשחזר בתוך ל' בטל ההקדש, ואם תנאי הוא שענין התנאי הוא אם יחי' עד ל' יום יהי' הקדש מעכשיו, הוי הקדש גמור, כיון שנתקים התנאי שלא מת, וספק הקדש מוקמינן בחזקת מרא קמא, ולכן כתב הרמ"א דלא קדיש כלל, והנה לפי"ד בסברת הרשב"א והרמ"א צ"ל דחזקת מרא קמא מכרעת גם לענין ספק איסור מעילה של הקדש, דהרי הרשב"א מיירי בהקדש של בדק הבית כמו שיובא לשונו להלן, וזה נגד הכלל שאמרנו בפרקים הקודמים דכל היכא שהספק נוגע לממון ולאיסור אין חזקת מרא קמא מכרעת, וכן החליט בפשיטות בס' נה"מ בכללי תפיסה סעי' ב' דבספק הקדש אין חזמ"ק מכרעת והוי ספק איסורא לחומרא יעי"ש. ולפלא בעיני על הנה"מ שסותר שיטתו מש"כ כאן בסי' רנ"ז מדברי' שכ' בדיני תפיסה שלו:

והנה עלינו להעתיק דברי הרשב"א כצורתם, ולעיין בדבריו היטב, כי דבריו הוא כספר החתום וכולו מוקשה, וז"ל תשובת הרשב"א סי' תקס"ג, השיב דלא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בהקדש עניים וכו' ויכול אדם לחזור בהם וכו' אבל הקדש בדק הבית אינו כן שאני סובר שכל מקדיש שדהו לבדק הבית מעכשיו ולאחר ל' יום או מעכשיו ולאחר מיתה לא אמר כלום, לפי שכל הנותן לחבירו מעכשיו ולאחר מיתה גופא קני מהיום ופירי לאחר מיתה, אבל לגבוה ולהקדש אי אפשר לומר כן, לפי שאי אפשר שהאילן של הדיוט יונק משדה הקדש אלא א"כ שייר מקום היניקה, והראי' משילהי פ' המוכר את הבית ר"ש אומר המקדיש שדהו לא הקדיש אלא את חרוב המורכב וסדן השקמה, ותני עלה מ"ט הואיל ויונקים משדה הקדש, שאי אפשר שיהי' השדה של הקדש ויניקתו להדיוט, ואמרינן עלה בגמ' וא"א שיורי שייר אמאי מדנפשייהו קא ינקי, אלמא כל כמה דלא שייר מקום היניקה בפירוש אי אפשר לומר ששייר את הפירות, וא"ת מה ראית לבטל ההקדש מפני שיור זה אדרבה נבטול השיור מפני ההקדש זה, ולא היא הקרקע בחזקת בעלי' וכיון שאתה צריך לבטל אחד מהם אוקי ממונא בחזקת מרי', וכדגרסינן בירושלמי גבי פלוגתא דרבי ורבנן באומר זה גיטך מהיום ולאחר מיתה דרבי סבר מגורשה דתנאה הוי ורבנן סברי מגורשת ואינה מגורשת מספקא להו אי תנאה הוי אי חזרה הוי, וגרסינן בירושלמי אי בהפקר במופקרת מעכשיו ולאחר ל' על דעת רבי מופקרת ועל דעתהון דרבנן אינה מופקרת לומר שאי"א שיהי' השדה מופקר לאחרים ופירותיו לבעלים וכיון שכן הוא הרי ההפקר בעל לגמרי, ואע"ג דגבי גט מגורשת ואינה מגורשת, לא דמי דהתם אילו הי' תנאי הי' מועיל ואפי' חליצה לא בעיא, וכיון דמספקא לן אי תנאה אי חזרה הוי הילכך אזלינן לחומרא וחולצת ולא מתיבמת, אבל הכא דאפי' תנאי לא יועיל ואתה צריך לבטל אחד מהם אוקי ממונא בחזקתי' וכדאמרינן בירושלמי עכ"ל. וזהו