שערי ישר חלק ב קח

לא מצי מפקיר לי', וכמש"כ הרמב"ם בשאר איסורי הנאה דלא מצי מפקיר, כמו שאינו יכול למכור ולהקדיש, ומכש"כ כאן דעיקר הביטול הוא מה שמגלה דעתו דאינו רוצה בו מהני הוא רק ע"י שמרצונו מניחו להאסר בהנאה, אבל לאחר שכבר נאסר ויצא מרשותו ליכא שום ענין איך להפקירו אם לא ע"י ביעור ממש כמפרר וזורה לרוח, וכן מש"כ הר"ן דעדיף בטול מהפקר דגם אליבא דר"י דהפקר אינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, ובביטול יוצא מרשות בעלים מיד הוא דהיכא שהסבה להפקיע מרשותו הוא ע"י התיחדות הדבר שיהי' מופקר לכל, בזה סובר ר' יוחנן אליבא דר"י דאינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה כמתנה, אבל בכה"ג שהדבר יוצא מרשותו ע"י איסור הנאה, גמר ומוציא מרשותו מיד או לכה"פ בשעה שמגיע זמן האיסור. כנלענ"ד בזה

ומה שכ' בתשו' שאגת ארי' ה' חמץ דלשיטת הר"ן הנ"ל לר' יוסי דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה, לא מהני ביטול בלב, ורק הפקר ממש מהני משום דכל עיקר הטעם בזה כתב הר"ן משום דאינו ברשות בעלים, ודבריו תמוהים דהרי הר"ן הוכיח שטתו גם זה מהא דלר"י אליבא דר"י דס"ל הפקר אינו יוצא מרשות בעלים הרי דסובר דלכו"ע מועיל ביטול בחמץ, אלא נראה דגם לר' יוסי דס"ל דמותר בהנאה חשיב ג"כ כאינו ברשותו, משום מצות ביעור שחל עליו משעה ששית, וכמו שכתבו תוס' בסנהדרין ד' פ' דאף לשיטת ר"ת דשור שנגמר דינו אינו נאסר בהנאה מחיים, מ"מ מכרו אינו מכור והקדישו אינו מוקדש משום דאסור לענות את דינו ומצוה לסוקלו, יעו"ש, כ"כ הכא י"ל דאף דמותר למוכרו לנכרי כמש"כ הרא"ש בפ' כל שעה סי' ד', אבל כיון דאסור להשהות מחמת מצות ביעור, וכן כתב בס' מקור חיים סי' ת"ל בה' בדיקה ובטול, אלא דהוסיף שם דלר' יוסי ור"ש אסור למוכרו לנכרי משום מצות תשביתו שצוה הכתוב להשביתו שלא כדרך הנאתו. יעו"ש, ולא זכר מדברי הרא"ש שכ' להדיא דמותר למוכרו לנכרי, אלא דמסיק ולאחר חצות מיד צוה הכתוב להשביתו אמנם בתוס' ד' כ"ח ע"ב ד"ה ר"ש כתבו דמה"ת מותר לר"ש להסיקו מעט מעט תחת תבשילו, אלא דאסור מדרבנן שמא יאכלנו, יעו"ש, עכ"פ לכו"ע אסור לאחר חצות להשהותו, מה"ת או מדרבנן, ומשו"ה הוי כאינו ברשותו לענין זה דכיון דיודע שאם לא יוציא את החמץ עכשיו לצורכו כדרך הנאתו עומד הדבר שילך לאבוד, והוא מתרצה ע"ז ומגלה דעתו שלא ניחא לי' דליהוי לי' זכות כלל, עי"ז נעשה הפקר גמור ככל הפקר דעלמא

אמנם לפי"מ שהעלינו דביטול הוי כהפקר גמור צריך לעיין בהא דכתב המג"א בה' פסח סי' תמ"ג סק"ה בנפקד שלא מכר את חמץ המופקד אצלו ונאסר בהנאה דחשוב פשיעה ומחויב לשלם אם ליכא החמץ בעין ואם איתא בעינא יכול לומר הרי שלך לפניך, כמו דמוכח מסוגית הש"ס ב"ק ד' מ"ה דאם ע"י פשיעת השומר נאסר הדבר בהנאה, מיד חל עליו דין תשלומים אלא דיכול לפטור א"ע בחזרת החפץ דאומרים בא"ה הש"ל, ולפי"ז אם המפקיד עשה כשורת הדין שבטל את חמצו דמהני עפ"י דין גם לחמץ ידוע כמש"כ הר"ן ריש פסחים, ונעשה הפקר גמור, א"כ אינו יכול השומר לומר הש"ל, דרק באיסורי הנאה דחשיב של הבעלים שייך לומר הש"ל, אבל אם נעשה הפקר לא מסתבר לומר דיה' שייך בזה הש"ל וכמש"כ בקצוה"ח סי' ת"ה סק"ב דרק ביאוש עד דלא אתי לרשות זוכה יכול לומר הש"ל אבל אם הי' הפקר לא שייך לומר הש"ל כיון דאינו שלו איך שייך לומר הש"ל, אכן י"ל כיון דלא חל על השומר דין תשלומים רק בשעה שנאסר בהנאה, ואז הוי לאחר הביטול דכבר נעשה הפקר, י"ל דיכול להפטר בחזרת החמץ, דבשעת ההיזק שאינו ניכר הי' החפץ של הבעלים אינו יכול להפטר א"ע רק בהשבת חפץ של הבעלים אבל לא בהפקר, אבל כאן דבשעה שנתחייב בתשלומים כבר הי' הפקר, י"ל דיכול לפטור א"ע בחזרת החפץ, ואפשר עוד לומר דבכה"ג הוא פטור לגמרי כיון דקודם שנאסר בהנאה כבר נעשה הפקר בטל מן השומר דין השמירה והשבה לגמרי, ומהא דגזל חמץ ועבר עליו הפסח דיכול לומר הש"ל, אין ראי' לענין זה, דשם נראה דלא מהני ביטול כמו דשניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, כ"כ שניהם אינם יכולים להפקיר ולבטל, ורק לר"ל דסובר דהנגזל יכול להקדיש ולהפקיר, יש לדון גם שם דאינו יכול לומר הש"ל אם בטלו הבעלים, אם לא שנימא דהוי ענין זה כחזרה קרן לבעלים, דאמרינן בב"ק לר"ל אם הקדישן בעלים ביד גנב דהוי כחזרה קרן לבעלים. יעוי' בגמ' ב"ק ד' ס"ח ע"ב וצ"ע בכ"ז

והנה לפי"מ שבארנו דברי הר"ן כמש"כ דענין בטול חמץ הוא גלוי דעתא דלא ניחא לי' דליהוי לי' זכותה בגוה הוא ענין הפקר, נלענ"ד דאפשר לומר דשיטת הר"ן בענין הפקר דעלמא שהוא ג"כ ענין כזה, דע"י שמפקיר הדבר לכל מי שיחפוץ ולא ניחא לי' שיהי' לו שום זכות ושיור לעצמו יוצא הדבר מרשותו, היינו דענין הפקר אינו בגדר שחרור עבדים וגיטי נשים, דהתם עושה מעשה להפקיע קנינו ובהפקר עושה מעשה להוכיח דעתו שאינו רוצה שיהי' לו זכות בגוה והמעשה הזו מה שמיחד החפץ להשתמשות כל העולם, הוא המעשה המוכחת על גלוי דעתו זה, ולפי"ז י"ל דשיטת האומרים דלא מהני בטול חמץ ע"י שליח, משום דאם אומר אדם לחבירו הפקר נכסי לא מהני, שהבאנו דבריהם לעיל, והב"י כתב שהטעם בזה משום דהפקר מטעם נדר, והאחרונים תמהו בזה, עי' בס' בית מאיר סי' ק"כ ובחי' הגרע"א למס' גיטין ריש פ' השולח, ועל שיטת המהרי"ט דלא מצי אדם להקדיש ג"כ ע"י שליח. כבר תמהו רבים, אף דמזה שהקשה הגרע"א שם מסוגית הש"ס דתמורה ד' י' דאמרינן שם כגון דשוו שליח לאקדושי, לק"מ דשם הכונה