שערי ישר חלק ב קז

ענין בפ"ע ולכן אינו חשוב כשיור בדבר המופקר, ומה שמפקיר הוא מפקיר לגמרי והשאר אינו מפקיר, משא"כ שיור פירות שאי אפשר לשייר בלי גוף לפירות, וזה נכון ומסתבר

וענין ביטול חמץ שכתבו תוס' בפ"ק דפסחים שהוא מטעם הפקר, שהר"ן ריש פסחים באר דבריהם, אבל בכ"ז לענ"ד אין הדברים מובנים כפשטן, דז"ל הר"ן שם ומהו ענין בטול זה מוכח בגמ' גבי הא דאמרינן הבודק צריך שיבטל דביטול מדין הפקר הוא, והיינו דמייתינן עלה ההיא דסופי תאנים דההיא מתורת הפקר נגעו בה, ואע"ג דהפקר כה"ג לא מהני, דודאי מאן דאמר בנכסי דידי' דלבטלו וליהוו כעפרא לא משמע דהוי הפקר, ותו דבגמ' אמרינן מבטלו בלבו, ובודאי דלענין הפקר ממונו, הפקר בלבו לא מהני, דדברים שבלב אינם דברים, ותו למאן דאמר התם בנדרים אליבא דר' יוסי דהפקר כמתנה מה מתנה עד דאתי ליד זוכה לא נפקא מרשות נותן, ה"נ בהפקר, וכיון שכן ביטול חמץ לר' יוסי היכי מהני מדין הפקר, הא לא אתי לרשות זוכה, אלא היינו טעמא משום דנהי דמאי דהוה ברשותי' דאיניש לא מצי מפקר לי' כי האי גוונא, חמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, ומשו"ה בגלוי דעתא בעלמא דלא ניחא לי' דליהוי זכותא בגווי' כלל סגי, עכ"ל. ולא נתבאר בדבריו איזה השתנות נעשה בקנין הבעלים ע"י הבטול, אם נפקע קנין הבעלים לגמרי כדין הפקר ממש, או רק מועיל לענין שלא יעבור עליו בבל יראה, ובס' מקור חיים סי' תל"א בד"ה לכן נראה כתב דהגלויי דעתא הוא דלא ניחא לי' במה דאוקמה רחמנא ברשותי' סגי, ולפי"ז אף שבטלו מ"מ הרי הוא כשאר איסורי הנאה שג"כ אינן ברשותי', דהא הבטול אינו רק גלוי דעת דלא ניחא לי' במה דאוקמי' רחמנא ברשותו יותר משאר איסורי הנאה. יעו"ש. וכן משמע קצת מדברי השו"ע של הגר"ז בסי' תל"ד סעי' ט"ו שכתב שם דעת הי"א דמהני בטול ע"י שליח אף אם הפקר ממש לא מהני משום דסגי בגלוי דעת להפקיע שמו מעליו שלא יעבור עליו, יעו"ש, והדברים נפלאים בעיני לפרש כן שיהי' ענין הבטול רק כעין סלוק שיסלק א"ע שלא יעשה הכתוב את החמץ כדבר שברשותו, ובגמ' לא אמרו שעשאו הכתוב את החמץ ברשותו אלא כאילו הוא ברשותו, היינו שיתחייב ע"ז כאילו הוי ברשותו, והרי בגמ' מייתי שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאם הכתוב כאילו הן ברשותו, בור ברה"ר וחמץ משש שעות ולמעלה, ומשמע דשניהם מענין אחד הוא, האם נאמר שיוכל אדם לסלק א"ע מן הבור קודם חפירתו שלא יעשהו הכתוב ברשותו, וענין סלוק לא מצינו בכה"ג דלא מצינו ענין סלוק רק היכא שהנחלה הבאה לאדם ממקום אחר לזכותו ולטובתו, אבל אם רחמנא רמיא חוב על האדם מה שייך סלוק ע"ז, ועוד תמוה דלפי"ז אין זה ענין להפקר, דהפקר הוא אינו שלו. ובטול הוא סלוק שלא יתחדש על החמץ העמדה ברשותו, ולאחר הבטול עדיין הוא שלו כשאר איסורי הנאה דחשובים שלו, דשייך ירושה באיסורי הנאה כמש"כ הר"ן בנדרים ד' מ"ז וכמו דמוכח להדיא מסוגית הש"ס דקדושין ד' י"ז דאם גר יורש אביו ד"ת הוא יורש וזוכה בע"ז ואסור לו ליקח חליפי ע"ז וכן מוכיח הגר"ז בסי' ל"ו נגד הח"י, יעו"ש. ובתוס' פסחים ד' ד' כתבו להדיא דבטול הוא מטעם הפקר ולא עבר עלה משום דאינו שלו וילפינן זה ממעוט הכתוב אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, יעו"ש, ואם כונת הר"ן בזה לחלוק על התוס' הי' מביא דבריהם, וביותר תמוה דמנין לו עיקר זה דלשיטת רש"י ילפינן ענין ביטול מקרא דתשביתו דמהני השבתה בלב, ולשיטת תוס' ילפינן זה מקרא דבדבר שאינו שלו ליכא בל יראה, אבל לשיטת הר"ן לפי"מ שמפרש בס' מקו"ח דאף שלאחר הבטול עדיין החמץ שלו כשאר איסורי הנאה רק שמבטל שלא יעשה הכתוב ברשותו, מנא לי' להש"ס ענין זה בלי גלוי מקרא

וע"כ נלענ"ד לפרש ביאור דברי הר"ן במובן אחר לגמרי, והוא דענין ההפקר בארנו דהוא קצת כעין דרכי הקנינים שעי"ז שמיחד החפץ שיהי' מיוחד לכל העולם שיהי' היכולת ביד כל אדם לעשות בו כאדם העושה בתוך שלו, שענין זה מועיל כעין נדרים, מחמת זה מועלת הסכמת הבעלים להסתלק לגמרי מן הדבר שלא ישאר לו שום זכות בהחפץ, ובביטול חמץ דליכא ענין זה דהרי אינו מיחדו לתשמיש העולם, דאומר שיהי' כעפרא, וגם מהני בטול בלב, וגם הוקשה לר' יוסי דהפקר אינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה ובטול חמץ משמע מן הש"ס דליכא מאן דפליג ע"ז, ולכן ביאר הר"ן דכמו דמהני הפקר להסתלק מן החפץ ע"י התיחדות ההשתמשות לכל אדם, כ"כ מועיל מה שעומד החפץ לצאת מרשותו להאסר בהנאה, ובעוד שבידו להצילו להנות ממנו והוא מרצונו מתרצה שיצא מרשותו, מהני לזה גלוי דעתו שרוצה להסתלק לגמרי מן החפץ שלא יהי' לו שום זכות בגווי', ויהי' ענין זה כעין מה שכתב הר"ן בד' פ"ה בנדרים במי שאסר על עצמו פירותיו דהוו הפקר שבארנו לעיל דברי' שעי"ז שאוסר על עצמו הוא מוציא מרשותו ומוכח דאינו רוצה בו, כ"כ הוא ענין בטול חמץ אם מגלה דעתו דלא ניחא לי' דליהוי לי' זכותא בגווי', מהני גלוי דעת זה ע"י הצטרפות מה שיוצא הדבר מרשותו, כאילו הוציא החמץ מרשותו בידים. ומה שכ' הר"ן דחמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הי' ברשותו, הוא להורות דרק להתחייב עליו עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, אבל באמת הוא אינו ברשותו, ומשו"ה אם מגלה דעתו שאינו רוצה שיהי' לו שום זכות היינו כשאר הפקר דעלמא, נעשה הפקר ע"י גלוי דעת זה ואין זה דברים שבלב, דיש בזה עובדא מוכחת על ענין זה מחמת שמניח שיוצא מרשותו, ולפי"ז הוא ענין הפקר ממש וכשיטת התוס' שהבאנו, ומה"ט לאחר זמן איסורו לא מצי מבטל לי' משום דכיון דכבר נאסר ואינו ברשותו