שערי ישר חלק ב קו

בעלים, וכיון דפקע קנין הבעלים איך חוזר לבעלים, וכמו שכתב הר"ן בשם הרא"ה בגיטין דאם נתן גוף ופירות ליום אחד כיון דפסקה פסקה, ונראה לי שהבדל בזה הוא דשם הקנה בלשון זה גוף ופירות ליום אחד, שבלשון גוף ופירות הכונה שלא משייר בגוף ובפירות לעצמו כלום, ומשו"ה כיון דלא שייר כלום ופסק קנינו, ליכא סבה שיחזור אחר זמן אליו בלי סבה חדשה, אבל במפקיר אינו מוציא מרשותו רק מה שנותן היכולת לכל העולם לעשות עם החפץ, ולפי"ז אינו מוצי מרשותו רק ענין זה שיוכלו כל העולם לזכות בזמן זה ואחר זמן זה לא יהי' שום רשות לשום אדם להשתמש בתורת הפקר, וכיון שמשייר בכח ההשתמשות, ממילא משייר גם הפקעת זכותו, דהרי לא הקנה לשום אדם גוף ופירות, אלא אדרבה הגביל זמן ההשתמשות רק ליום אחד, ומה שהגביל כח השמוש, דבר זה משויר לו, ובהקנאה כיון שעשה את המקבל להיות בעלים גמורים על הגוף ופירות בלי שום הגבלה, בע"כ פקע קנין הבעלים לשעה אחת, וכיון דפסקה פסקה, ובמק"א בכללים של קנינים לזמן באחריך לפלוני ולעצמי בארנו ענין זה ואכמ"ל. אבל לפי"ז אם מפקיר רק הפירות ע שנה אחת או יום אחד, היינו השתמשות של זמן זה מוגבלת באופני השמוש שהוא שמושי פירות לחוד שלא יחפור בה בורות וכדומה, אופני השתמשות שמגרעים את הגוף, י"ל דמהני ודאי הפקר כזה ונלמד הפקר זה מהפקר הקרקע בשנת השמיטה לצורך לקיטת הפירות, וכמובן יכול אדם להפקיר מרצונו איזה השתמשות שרוצה, וכן מוכח קצת ענין זה משותפין דלא קפדי אהדדי שכ' רשב"ם ם בב"ב ד' נ"ז ע"ב שהוא הפקר יעו"ש. היינו שמפקיר עד הזמן שיגלה דעתו להקפיד ודו"ק

אמנם אם הפקיר הגוף ומשייר הפירות דמפורש בירושלמי דלא מהני כה"ג, וכתב בקצוה"ח סי' רנ"ח דילפינן משמיטה שיהי' דוקא נטישה גמורה, ובתשו' רע"א תמה ע"ז, דלא ילפינן משמיטה רק דמה שמפקיר יהי' לכל אדם לעניים ולעשירים, אבל מה שירצה מפקיר, ובפשטות ראוי לומר דכל מה שיכול למכור וליתן יכול להפקיר, ובהפקר של נכסי הגר ודאי כן הוא, דאם הי' הגוף לגר והפירות לאחר, שאם מת הגר כל מה שהי' לגר נעשה הפקר, וקנין הפירות שהי' קנוי לאחר יהי' קנוי גם לאחר מיתת הגר יעו"ש. ודבריו תמוהים בזה דאיזה דמיון הוא הפקר דממילא להפקר שנעשה ע"י דבור. אבל עכ"פ צריך לבאר ענין זה מהיכא תיתי לומר דהפקר של פירות בלי גוף מהני וגוף בלי פירות לא מהני ואף לפי מש"כ דבשמיטה מצינו הפקר פירות בלי גוף וגוף בלי פירות לא מצינו, בכ"ז הלא לא נזכר בגמ' שיהי' ענין ההפקר חדוש ואין לך בו אלא חדושו

ונלענ"ד שעיקר היסוד בזה שמה שהפקירה תורה בשמיטה, עיקר הענין שיהא יד כל אדם שוב בו לעשות בו כל חפצו כמו עם דבר המופקר שלא יהא כח בעלים עדיף מכל העולם, וכן הפקירה תורה לצורך זה גם דריסת הרגל בשדה לצורך לקיטת הפירות, וגלתה לנו תורה שאם ירצה אדם משלו לותר ולעשות כן עם נכסיו בכל זמן שירצה היכולת בידו ע"י הסכמתו ורצונו לעשות כן, וכיון שעיקר ההפקר שיהא החפץ מופקר לכל מי שיחפוץ לענין השתמשות, אלא שבכלל השמוש הוא ג"כ מה שאדם לוקט הפירות ואינו אוכלם מיד, וזוכה בהם על זמן הבא ידעינן שגם זה פועל הפקר הנעשה מרצון האדם, אבל אם מפקיר גוף מהיום ופירי לאחר ל', הנה אין שום כח להזוכה להשתמש בחפץ זה עכשיו, אלא רק לעשות קנין בו שיהי' הגוף שלו, אבל להשתמש בו עכשיו אינו יכול, וענינים כאלה שיהי' ההפקר עניני קנינים הנעשים במכירה ומתנה לקנות גוף בלי פירות זה לא מצינו בשמיטה, דזה ענין משא ומתן, ולא ענין הפקר, ולכן כמו דילפינן משמיטה שיהי' דוקא הפקר בין לעניים ובין לעשירים, כ"כ ילפינן משמיטה לענין זה, דלענין קנינים לחוד בלי היכולת להשתמש בגוף מיד לא מהני: ובמפקיר גוף מהיום ופירי לאחר ל' נשאר לבעלים כח ההשתמשות, והפקיר רק כח קנין, ובהפקר של שמיטה הוא להיפוך. ומה שהעיר הקצוה"ח מהא דמהני הפקר גוף בלי פירות היכא שהבהמה שכורה לנכרי בשבת, נלענ"ד דל"ק דבהמה מושכרת אין כל הפירות לנכרי דהחי כל שוכר בהמה מוגבל אופני השמוש שלו ורק למלאכה ידועה היא שלו, ולכן נשאר עוד אופני השמושים מה דשייך להפקירם, ולכן מהני הפקר כזה

ועוד י"ל בזה טעם לשבח מה שיש לחלק בין מפקיר פירות בלי גוף לגוף בלי פירות, דהנה בכל קנין הגוף נכללים ממילא גם הפירות, ואם רוצה אדם להקנות גוף בלי פירות צריך לעשות שיור בגוף שיהי' גוף שלו לפירות, ומובן ממילא דבהקנאת הפירות הוא להיפוך, דבמקנה לפירות אי"צ לשייר את הגוף שאין הגוף נקנה ממילא ע"י הפירות ולפי"ז י"ל דעיקר הכלל בהפקר הוא שיסלק א"ע לגמרי מהדבר שהוא מפקיר שלא ישייר מזה כלום לעצמו, ובמפקיר גוף מהיום ופירי לאחר ל' הרי הוא משייר לעצמו בדבר המופקר, שבגוף המופקר הוא משייר גוף לפירות, ונמצא דעושה שיור בדבר שהוא מפקיר, אבל במפקיר פירות ומשייר גוף ליכא שיור בדבר המופקר, ומשו"ה מהני הפקר לפירות בלי גוף, ובהפקר לזמן אף שמשייר לעצמו כל כח השמוש שלאחר זמן, י"ל מה"ט שכתבנו דליכא בכה"ג חסרון משום שיור, דאף אם נימא דהפקר לזמן הוי כקנין לזמן דחשוב כקנין פירות הרי בהפקר של פירות בלי גוף מהני, כמש"כ, ואף דבקנין של אחריך לפלוני מוכח דגם הראשון קונה קנין הגוף, אבל עכ"פ מה שמשייר שיהי' אחרי הזמן לעצמו, בודאי אינו כשיור פירות שיהי' נחשב כמשייר בגוף המופקר, אלא שהזמן הוא