שערי ישר חלק ב קה

דבהפקר לזמן קיי"ל דלא נפיק מרשות בעלים עד דאתי' לרשות זוכה ועדיין היא קנוי' לו, אף דחל ההפקר כ"ז שלא חזר בו שיכול כל אדם לזכות, בכ"ז כיון דלא נפקע קנין הבעלים כמו דאוסר ר' יוסי לענין מודר הנאה, כ"כ נראה דיש בזה איסור שביתת בהמתו, ואולי דלענין שביתת בהמתו סגיא לן אם המלאכה שעושה הבהמה ע"י הנכרי היא מלאכת הנכרי מתורת הפקר ולא מדין שאלה ושכירות דלפרט זה הוי כאתי לרשות זוכה, ואף דגוף הבהמה לא יצאה מרשות בעלים, דלענין שביתת בהמתו לא בעינן קנין הגוף, דהרי לפי"מ דמסתפק הש"ס בע"ז ד' ט"ו אי שכירות קניא ודאי דלא הוי כקנין הגוף, ומ"מ אי שכירות קניא מהני לענין שביתת בהמה יעו"ש. אכן לפי"ז הי' סגי שיפקיר רק הפירות לחוד, לפי"מ שרצינו לומר דאפשר להפקיר הפירות בלי הגוף, והנה לכאורה דברי הראשונים באו"ח סי' רמ"ו נגד דברינו, שכתבו שצריך להפקיר ליום השבת הפקר גמור, וחתרו למצוא תחבולה שלא יזכה בה אחר, משום דליום זה היא שכורה ביד הנכרי, עי' בב"י סי' רמ"ו ובט"ז, ולפי"ד כל זה למותר, הו"ל למימר שיפקירנה ליום השבת רק לפירות, אבל אין זה סתירה לדברינו דלפירות ודאי אינו יכול להפקיר דהוי דבר שאינו שלו כיון שהיא שכורה לנכרי, ולכן אין תקנה לאחר שהשכירה רק אם יפקירנה לגמרי לזמן השבת וזה אין לתמוה אם שכירות לפירות לא מהני האיך יהי' עדיף הפקר לפירות משכירות, דהרי כיוצא בזה מצינו לענין מודר הנאה שכתבו הרבה ראשונים דלא מהני שכירות, ובשביעית מפורש בגמ' דמותר לכנוס לתוך שדהו לצורך לקיטת הפירות, אם לא מחמת גזירה שמא ישהה בעמידה, אבל לא מצאתי כעת מי שיורה כן דלסגי בהפקירה לפירות

ומה שהקשינו איך מהני הפקר ליום אחד כיון דלא נפיק מרשות בעלים בהפקר לזמן עד דאתי לרשות זוכה, י"ל דכיון שהטעם בהפקר לזמן דלא נפיק מרשות בעלים הוא מחמת אומדנא דאמדינן לדעתו דאינו רוצה שיצא מרשותו עד דאתי לרשות זוכה, כמש"כ הר"ן הבאנו דבריו לעיל, ובנידון כזה איכא אומדנא להיפוך, דהרי עיקר ההפקר הוא מחמת איסור שביתת בהמתו, והיכא דאיכא אומדנא להיפוך ודאי יוצאה מרשות הבעלים מיד. וכן צ"ל במה דאמרינן פ"ק דשבת דלב"ש דס"ל איסור שביתת כלים בשבת, דגיגית ונר אפקורי מפקר להו הוא ג"כ מהאי טעמא, ולר"י אליבא דר' יוסי דאינו יוצא מרשות בעלים, צ"ל דיתרץ ר' יוחנן כשאר אמוראי שם דלא מוקי דלב"ש שביתת כלים מה"ת, ומוקי משום השמעות קול יעו"ש

ולפי"מ שכתבנו דהפקר לזמן נלמד משמיטה ממה שהקרקע הפקר להשתמשות לקיטת הפירות. יש לבאר מה שכ' הרא"ש בפי' לנדרים דאם זכה אחר בתוך הזמן הוא שלו לעולם, ורק אם לא זכה אחר חוזר הדבר לבעלים, שהכונה בזה דאף אם לא זכה אחר הי' הפקר לזמן ההוא, אלא שאם עמד הדבר בלא זכות שום אדם אז כלה זמן ההפקר וחוזר הדבר לבעליו בלי קנין חדש. וכן מפורש בב"י באו"ח סי' רמ"ו וז"ל ולכי נפיק שבתא הו"ל כאילו חזר וזכה בה שלא הפקירה אלא לשבת לבד, ואעפ"י שאינו מפקירה לגמרי הוי הפקר, כלומר אעפ"י שאינו מפקירה אלא ליום השבת שפיר הוי הפקר כדאיתא בס"פ אין בין המודר, ד' ע"ה ע"א עכ"ל. ונפלאים בעיני מש"כ בתשו' רע"א סי' קמ"ה שרצה לפרש דהכונה בהפקר לזמן שאם לא זכה בה אחר יתבטל ההפקר למפרע, ולכן תמה איך מהני הפקר כזה לענין שביתת בהמתו יעו"ש. והלא בדברי הב"י מפורש שאם לא זכה בו אחר, חוזר לבעליו כאילו חזר וזכה בה, היינו דהבהמה נעשית של הבעלים כאילו הי' בזה זכי' חדשה ולא כאילו לא הפקירה מעולם

אכן צריך לבאר באמת למה לא מהני הפקר לזמן שאחר הזמן יוחזר לבעלים אף אם יזכה בה אחר, דממ"נ אם לא מהני ההפקר לזמן, מאי מהני אם לא זכה בו אחר, ואם אפשר להפקיר לזמן יהני הגבלת הזמן גם אם יזכה בו אחר, וכמו שהעיר בזה בתשו' רע"א, ונלענ"ד דבאמת עיקר יסוד בזה הוא כמש"כ בקצוה"ח דילפינן משמיטה, והטעם בזה דעפ"י משפטי הקנינים לא מצינו שיהא דבר יוצא מרשות בעלים בדבור גרידא, ורק ילפו מגלוי דקרא דונטשת, יש לך שמיעה אחרת שהיא כזו, שיכול אדם לעשות הפקר מרצונו הטוב על אופן ההפקר שעשתה תורה בשנת השמיטה, ובשמיטה איכא שני אופנים של הפקר, הפקר הפירות הוא הפקר עולמי שיכול כל אדם לאכול הפירות של שנת השמיטה ולעשות עם הפירות כאדם העושה בתוך שלו, וממילא אם זכה בהם אדם נעשה שלו קנין מוחלט כמו שקונים דבר שאין להם בעלים, וכן איכא הפקר שני של השתמשות הקרקע לצורך לקיטת הפירות, ולכן יש ללמוד מגלוי דקרא דגם הפקר כזה יכול אדם לעשות מרצונו להפקיר רק ההשתמשות מוגבלת לצורך ענין מוגבל, ולפי"ז אם הפקיר שדהו בפירוש להשתמשות של שנה אחת, נראה לי דמהני הפקר כזה כמש"כ לעיל, ולא שייך בזה לומר שאם יזכה אדם בתוך זמן זה שיהי' שלו לעולם, דהרי אי אפשר לזכות רק מה שנעשה הפקר, אבל לשון זה שמפקיר שדהו לשנה או לחודש דתניא בברייתא בס"פ אין המודר קתני בה באומר שדה זו תהא מופקרת ליום אחד לשבת אחת, הכונה בזה הלשון שביום זה תהא מופקרת ככל דבר המופקר שיהי' בזמן זה היכולת לעשות כל חפצם לכלותה ולהפסידה, וכן לזכות בה, דבזמן הזה לא הגביל כלום אופני ההשתמשות, ומשו"ה אם זכה בו אדם הרי שלו לעולם, כיון דלא הגביל פרטי ההשתמשות מה שיהי' היכולת ביד כל אדם, וכמו בשמיטה שהפקירה תורה את הפירות לכל אופני ההשתמשות אף לזכות בהם, ואם לא זכה בה אדם חוזר הדבר לבעלים כיון שלא הפקיר רק ליום אחד בע"כ כשעבר זמן ההפקר הרי הוא שלו, ורק שיש בזה להעיר לדידן דקיי"ל דהפקר יוצא מרשות