שערי ישר חלק ב קד

בעלים עד דאתי לרשות זוכה בין אם זכה הוא או אחר, ע"י בחו"מ שם, ולשיטת הפנ"י ראוי להיות דבמפקיר עבדיו הגדולים ג"כ יכול לחזור עד ג' ימים, דלדבריו אכתי לא אתי לרשות זוכה דכ"ז שיכול לחזור בו לא נפיק מרשות בעלים, ע"כ הדברים ברורים כמש"כ, ומשו"ה במפקיר עבדיו הגדולים קנו עצמם בני חורין מיד

וכן מה שכתב שם הפנ"י נגד דברי התוס' שכתבו דבעבד עברי שייך הפקר, משום דבעינן שיפקיר לכל העולם, ובעבד עברי אין שום אדם יכול לזכות בו, אף אם לא הי' זוכה בעצמו, דכמו שאינו נמכר וניתן לאחר, כמש"כ הרמב"ם בה' עבדים, כ"כ אי"א לזכות בו ע"י הפקר והוי ההפקר רק לגבי העבד עצמו ואינו הפקר, יעו"ש, נלענ"ד דברי התוס' מובנים שפיר בלי שום גמגום, דהנה לפי"מ שבארנו עיקר ההפקר הוא שמתיחד החפץ להשתמשות לכל העולם בכל אופני ההשתמשות שנמצא בהחפץ באופן שלא ישייר לעצמו כלום, ולפי"ז אם הוא חפץ כזה דשייך בו קנינים מוחלטים לזכות בו להעשות בעלים, צריך שיהי' ההפקר באופן שיהי' בו היכולת ביד כל אדם לזכות בו, ואם הוא חפץ כזה דלא שייך בו זכי' וקנין מוחלט, סגי בזה שיהי' ההשתמשות שבו מופקרת לכל מי שיחפוץ להשתמש בו, ולכן בעבד עברי אם הפקירו רבו, אם לא הי' העבד זוכה בעצמו, הי' הרשות ביד כל אדם להשתמש בו, בכל אופני ההשתמשות, אף שאין אדם יכול לזכות בו שיהי' עבד לו, אבל כיון שכל מה שיש להאדון להשתמש בו, יכול כל אדם להשתמש בו כדבר המופקר, ולפי"ז הרי חל ע"ז ההפקר ככל הפקר דעלמא, וכיון שחל ראשית ההפקר נמצא חל גמר ההפקר שנסתלק זכות האדון ממנו לגמרי, ונעשה חפשי, דכל שנפקע דין עבדות ממנו הרי הוא בן חורין, ולכן גם במפקיר אמה העברי' שהיא קטנה ואין לה יד לזכות בעצמה, ג"כ שייך בה ענין הפקר, והיא יוצאה לחירות בלי זכי' בעצמה מתורת קנינים, כמו דמוכח להדיא בתוס' קדושין ד' י"ט ע"א דלמ"ד ע"ע גופו קנוי היא יוצאה ע"י הפקר, משום דבעיקר ההפקר ליכא חסרון בזה מה שאין אחר יכול לזכות בה, וסגי לן מה שאחר הי' יכול להשתמש בה כעם כל דבר המופקר, ומשו"ה ראוי להיות נפקע קנין האדון ממנה, וכיון שנפקע קנין האדון, ואמה העברי' אי אפשר שתהי' בלי אדון, היא יוצאה לחירות, ומש"כ שם התוס' שע"י הפקר תתקדש לריב"י כאילו נתן לה עכשיו כסף קדושין דלכאורה הוא דבר תמוה, אם היא זוכה עצמה מן ההפקר אין זה כסף קדושין, דהרי מהפקירא קא זכיא, אכן לפי מש"כ דבאמה העברי' ע"י שנסתלק קנין האדון נפקע ממנה דין עבדות בלי שום זכי' מן ההפקר, יש לומר דזה חשוב כנתינת כסף, כיון שעי"ז שמפקיר נעשה ענין זה ממילא שהיא נעשית בת חורין, הוי כאילו נתן לה לדידה, ומה"ט במודר הנאה מחתנו אסור לתת מתנה לבתו עד שיתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה, דבלא"ה כיון דע"י המתנה שנותן לבתו יזכה חתנו ממילא חשבינן כאילו נתן לחתנו והרי הוא נהנה מהמדיר, וכן כתב הרשב"א לענין כסף קדושין באומר לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך, דהאב זוכה בכסף קדושין ע"י הבת מדין שבח נעורים, שהיא קנתה ע"י דעת אחרת מקנה לה והאב זוכה ממנה, והוי כאילו קבל האב כסף, יעו"ש בחי' הרשב"א לד' י"ט

ולפי"ז הי' נראה לי דלפי"מ שתקנו חכמים בכל מילי דמפקיר, שעד ג' ימים לא נפיק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, ובאמה עברי' שהיא קטנה ולאו בת זכי' היא, אם נימא בעבד עברי גופו קנוי, שיהי' הדין דבזמן ג' ימים משעה שהפקיר יהי' הרשות לכל אדם להשתמש בה כעם עבד של הפקר, עד שיגיע הזמן של ג' ימים, ואז שיופקע קנין האדון אז תצא לחירות, וכן אם יפקירנה לזמן, לשנה או לחודש, תהי' מופקרה כל זמן ההפקר להשתמש בה כל הזמן הזה, וכשיעבור הזמן תחזור להיות אמה לאדונה לבד כיון דלית לה יד לזכות בעצמה, ולר' יוחנן אליבא דר"י יהי' הדין כן גם בהפקר עולמי

והנה עפ"י מה שנתבאר לנו בענין ההפקר, שעיקר ההפקר, שיהי' יד כל אדם שוה בו לעשות עם החפץ כמו עם דבר המופקר בלי שום שיור לעצמו, ואם הוא דבר דשייך בו זכי' וקנין מוחלט, צריך שלא ישייר בזה גם כח קנין, צריך לבאר מה דמהני הפקר לזמן אף דשייר בו הזמן של אח"כ ומה שכ' הסמ"ע בחו"מ סי' רע"ג, כיון דילפינן משמיטה ושמיטה נמי הוי הפקר לשנה, אינו מובן כ"כ דהרי הפירות של שמיטה שהם נעשים הפקר לא נפקע מהם דין הפקר גם אחר זמן שמיטה, רק מה שיגדלו פירות אחרים שלא חל עליהם הפקר יהי' של הבעלים, ואפשר לומר דהפקר לזמן יש לדמות להפקר הקרקע בשביעית, דאמרינן במס' נדרים ד' מ"ב ע מאי שנא דאוכל מן הנוטות דפירי דהפקירא אינון ארעא נמי אפקרה, היינו לצורך לקיטת הפירות, כמש"כ הר"ן והמפרשים, והפקר זה הוא לזמן, ולפי"ז י"ל דאם הפקיר אדם הקנין פירות לחוד היינו השתמשות מוגבלת באופן שלא יכלה את הגוף אפשר דמהני, דזה דומה ג"כ לשמיטה, שהפקירה תורה השתמשות הקרקע לצורך לקיטת הפירות

ועי' בתשו' רע"א סי' קמ"ה שהקשה דאם נימא דמשו"ה לא מהני בהפקר גוף מהיום ופירי לאח"ז משום דילפינן גם לענין זה משמיטה, א"כ לא יהני גם הפקר לזמן לשנה ולחודש מה"ט, ועוד נתקשה בעיקר ענין של הפקר לזמן, ואם הוא תנאי שאם לא יזכה אחר יבוטל ההפקר, א"כ איך מהני לענין שביתת בהמתו, יעו"ש שנשאר בצ"ע. והנה מה דקשה לי משמיטה, כנראה לא זכר דברי הסמ"ע שהבאנו, או דלא מקובל אצלו הדברים כמו שהקשינו ולענין קושיא השני' יבואר להלן

אמנם בהפקר לשבת בלבד דמהני להנצל מאיסור שביתת בהמתו,. ראוי לבאר דלכאורה כיון