שערי ישר חלק ב קב

ליכא ענין התיחדות החפץ לאיזה השתמשות, אלא רק הפקעת זכותו לחוד, ומה דמהני בחמץ הפקעת זכות ע"י דבור מה דלא מהני בשאר הפקר הוא כמש"כ הר"ן דבע"כ שאני בטול חמץ, דהרי מהני גם בטול בלב ובהפקר לא מהני דברים שבלב, והטעם בזה דהרי מצינו גם בשאר דוכתי דמהני גמר ומקנה בלי מעשה קנין הראוי כמש"כ התוס' בבכורות ד' י"ח ע"ב ד"ה אקנויי קא מקני יעו"ש: וכן כתבו בתוס' כתובות ד' ק"ב ע"א ד"ה אליבא דבנ"נ דמצינו בכמה מקומות דמהני גמירת דעת גם בלי מעשה הקנין, ומשו"ה בהפקר' דעלמא דבעינן שיופקר לכל ע"י אמירתו כעין נדר ועל ענין נדרים לא מהני שליחות, דרק על ענין הקנאה שהיא הוצאה והכנסה מרשות לרשות כעושה שליח הרי זה כמוסר ליד השליח הדבר שיהא כבעלים להכניסו לרשות אחר, ומה"ט השליח שנעשה להקנות א"י לקנות לעצמו, וכמש"כ הטור בסי' קפ"ה בשם הרשב"א, אבל הנדרים אינם חלים רק ע"י דבור של הבעלים ממש

עוד יש להוכיח נגד שיטת הקצוה"ח מהא דלא מהני שאלה בהפקר, דכתב הר"ן בנדרים ד' פ"ה דלא מצינו שאלה בהפקר, ולשיטת הקצוה"ח דהפקר הוא נדר גרידא מאיזה טעם לא יהי' בזה שאלה, ולומר שהטעם בזה משום דלאחר שזכה בו אחר ליכא שאלה כמו בהקדש דאתי ליד גיזבר, זה אינו נראה מדברי הר"ן, דהול"ל משום דאתי ליד זוכה, ומדאמר הר"ן דלא מצינו שאלה להפקר ודאי כונתו דליכא כלל שאלה בהפקר, אבל לפי"מ שבארנו בענין ההפקר שהוא כולל שני ענינים, שמיחד החפץ להשתמשות לכל, ועם זה הוא מסלק רשותו ממנו, ונמצא דבמה שחל על החפץ ענין היכולת להשתמש בו כל אדם הוא כעין מעשה הקנין שעי"ז יכולים הבעלים להסתלק מקנינם, משו"ה מסתברים דברי הר"ן דלא מצינו שאלה בהפקר, דלפימש"כ הוא כעין דרכי הקנינים ובקנינים לא שייך שאלה, דאף שהתיחדות הראשונה היא כעין נדר, אבל כיון שיצאה מזה ענין מעשה של קנין לא אתי דבור ומבטל מעשה, ול"ד להקדש דמהני שאלה, דבהקדש מה שיצא מרשות בעלים ונכנס לרשות הגבוה הוא הכל ע"י אמירה והדבור, ועל פעולת הדבור מהני שאלה לעקרו למפרע, וכן בצדקה מהני שאלה אף לשיטת הסוברים דאמירה עושה קנין כמו בהקדש, כיון שהאמירה פועלת קנין זה להוציא מרשותו ולהכניס לרשות שבט עניים, אבל בהפקר דפעולת האמירה הוא על התיחדות של הפקר בענין השתמשות ומתחדש בזה סבה להוציא מרשות בעלים שהוא מעשה קנין, וכיון שנסבב הענין לידי מעשה ליכא שאלה, דלא אתי דבור ומבטל מעשה

וכן נראה לי לפרש מה דכתב הר"ן בנדרים ד' פ"ה על מה שכתב שם בשם הרשב"א דמי שאסר על עצמו הנאת פירותיו יכולים אחרים ליטול אותם בע"כ, ואם איתשל אח"כ חייבים לשלם כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו, הויין הנך פירי כאילו לא איתסרו עלי' מעולם, וכתב הר"ן ע"ז וז"ל ואני מסתפק בזה לפי שמשאסר על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנאו כזוכה מן ההפקר, ואעפ"י שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאינו מוצא שאלה בהפקר. עכ"ל. והנה לכאורה אינו מובן דכיון דאסר על עצמו הוי לדידי' כאיסורי הנאה דחשובין כדבר שאינו ברשותו, וכמו דאמרינן בפ"ק דפסחים דלבתר זמן איסורו לא מצי מבטל, משום דהוי דבר שאינו ברשותו, וכן כתב הרמב"ם בפי"א מה' נזקי ממון דשור לאחר שנגמר דינו אם הפקירו אינו מופקר, ולפי"ז אם אסר על עצמו לא מצי להפקיר עוד אחר שנאסר עליו בהנאה, אמנם לפי מש"כ בס' קצוה"ח סי' ת' לתרץ מש"כ הרמב"ם בשור הנסקל שהוזמן עדיו שכל הקודם בו זכה משום דמשעה שנגמר דינו הפקירוהו בעליו, ובהלכה הקודמת כתב בשור הנסקל שנגמר דינו אם הפקירו אינו מופקר, דהוא משום דכיון שהוזמו עדיו נתגלה דלא הי' אסור בהנאה משו"ה יכולים להפקיר, לפי"ז יש מקום לומר ג"כ הכא, דאם ישאל על נדרו ונעקר האיסור למפרע, משו"ה מהני ההפקר, אבל כבר כתבנו לעיל דלענין אינו ברשותו קשה לומר כן, דמ"מ כיון דמעיקרא לא הי' רשאי להנות מזה חשיב כאינו ברשותו, ובארנו לעיל דלשון הפקר האמור שם בגמ' לענין שור הנסקל שהוזמו עדיו הוא לאו דוקא, רק הכונה שנתיאשו בעליו, ומכש"כ כאן דבאמת עד ההתרה של חכם הי' אסור להנות ואי אפשר לומר בזה איגלאי מילתא למפרע שלא הי' אסור כלל, ול"ד לשור הנסקל שהוזמו עדיו, וכ"כ נראה ברור שאין הכונה בזה שמפקיר לאחר שנאסר, ולומר שמפקיר קודם שחל האיסור ג"כ לא יתכן לומר, דהרי אם אוסר על עצמו בלשון פירותי אינו ראוי לחול הנדר אחר שכבר הפקיר, לכן נלענ"ד שכונת הר"ן בזה דכמו שנעשה ענין הפקר ע"י נדר של התיחדות החפץ להשתמשות, שבזה אדם מוציא מרשותו לגמרי, כ"כ ע"י סבה זו שאוסר עצמו מהנאת החפץ הוא מסתלק עצמו מן החפץ ומוציאו מרשותו, אף דאיסורי הנאה שנאסרים עליו בע"כ הם שלו לשיטת הר"ן כמו שכ' בנדרים ד' מ"ז, אבל אם אוסר על עצמו ברצון בזה הוא עושה מעשה להוציא הדבר מרשותו ומסלק א"ע לגמרי ונפקע קנינו לגמרי ובזה ליכא חסרון מה דאסורים בהנאה דאדרבה האיסור הנאה הוא הסבה לתכלית ההפקר, ובזה גופא הוא מוציא מרשותו, ולכן הי' מקום לדון שע"י שאלה תתבטל הסבה ויתבטל ההפקר, אבל אם נאמר כן הי' ראוי שתועיל שאלה בכל הפקר דעלמא, דשם ג"כ הי' מקום להשאל על התחלת ההפקר שמתיחד ע"י הדבור החפץ לעניים ולעשירים, וכיון דלא מצינו שאלה בהפקר, משום דזה הוא ג"כ ענין של דרכי הקנינים כ"כ הוא בהפקר זה שנעשה ע"י שאוסר ע"ע הפירות, והוא נכון ומסתבר בעזה"י

ועפ"י מה שנתבאר יתורץ מה ששמעתי מקשים דאם הפקר מטעם נדר למה לא יהני הפקר בקטן שנה לפני גדלות מטעם מופלא סמוך לאיש