שערי ישר חלק ב ק

כסף דמהני אם נותן איש זר שאינו בעל הקנין וע"י קבלת הבעלים מהני להפקיע קנינים, ועי' לעיל בפ"ט מה שכתבנו בזה, אלא דענין זה להפקיע קנין הבעלים ע"י אמירה בלי קנין נעשה ע"י אמירת הפקר, היינו שיאמר הרי הן מופקרים לכל, וענין זה הוא ענין נדר, ועי"ז בא הענין מה שיוצא מרשות בעלים, וראשונה עלינו לבאר ענין הנדר שבו

והוא דמס' נדרים ד' ז' שהבאנו מוכח דבהפקר איכא שייכות לצדקה אלא דחלוק מצדקה, דצדקה, לעניים והפקר בין לעניים ובין לעשירים, ונראה דגם לב"ש דמהני הפקר לעניים ולא לעשירים אין זה כצדקה ממש, דאל"כ למה חלקו הפקר לחוד וצדקה לחוד, ולמילף ממתנות עניים, ולב"ה דלא מהני כלל הפקר לעניים ולא נתחדש שום דבר ע"י הפקר כזה, ואם הי' הפקר לעניים קנין צדקה לעניים הי' נשאר בכה"נ כדין צדקה והי' פטור מן המעשר מקרא דובא הלוי, והנה התפסת צדקה בארנו לעיל בפ"כ דגם לשיטת רב האי גאון ז"ל דצדקה אינה רק כנדר, ענין הנדר הוא ענין התפסת החפץ להוציאו בצדקה, לכן נראה דגם הפקר הוא ענין כזה שמיחד ומזמין את החפץ שתהא תשמישו בדרך הפקר כפאה ולקט לב"ש, ולב"ה כשמיטה, וע"י דבורו חל ענין זה שנעשה דין שיכול כל אדם להשתמש כדבר המופקר ודין זה חל על החפץ, ומשו"ה יש בזה תורת התפסה באומר זה כזה, כמו שהבאנו דברי הרמב"ם שלמד מסוגית הש"ס דנדרים הנ"ל דמיבעיא בש"ס רק ביד, אבל אם אמר וזה כמו זה הוי הפקר ודאי דהוי התפסה מפורשת, ודין זה חל אף אם נאמר דלא יצא מרשות בעלים, ובאמת נלעל"ד דאם יקבל אדם על עצמו בנדר להפקיר נכסיו שלא יהי' עליו שום מצוה לקיים דבריו, דלדידן דבעינן שיהי' הפקר לכל אין בזה שום מצוה להפקיר נכסיו, ואם הי' בזה איזו מצוה לא הי' שותק הרמב"ם מזה, דהרי בצדקה בפ"ח מ"ה מתנות עניים כתב שהוא בכלל הנדרים, וכן בה' מכירה פכ"ב שהזכיר הקדש ולעניים למה כתב גם הפקר, וכאן בהפקר כתב בלשון אחר ההפקר אעפ"י שאינו נדר הרי הוא כנדר שאסור לחזור, ולשון זה מורה להיפוך שאינו נדר, ואם אינו נדר מאיזה טעם יהי' איסור, ונראה דמטעם זה כתב הגר"א ז"ל בביאור לח"מ סי' רע"ג סק"ג להגיה במקום "אסור" לחזור, "שאינו יכול" לחזור, ועל מה שכתב "שאינו נדר" כתב, עי' סמ"ע, והוא דברי הג"מ דנדרים ד"ז ע"א והוא מש"כ הסמ"ע דאילו נדר הוי לעניים לחוד, והפקר בין לעניים ובין לעשירים, ועל מש"כ "שאסור" לחזור כתב וז"ל, וצ"ל "שאינו יכול" וכו' וכמש"ש היינו צדקה, ושם מ"ג ע"ב איפרך מילתי' דר"י ע"ש עכ"ל. ומבואר בדברי' דמפרש בכונת הרמב"ם דאף דהפקר אינו נדר הרי זה כנדר דמהני אמירה שיעשה הדבר כדין הפקר, שכל אדם יכול להשתמש בו ולזכות בו כדבר המופקר

ונראה לי שביאור הענין הוא, שהדין שחל על החפץ מועיל לדיני ממונות, דכמו בשור הנסקל שכיון שדין השור להסקל אין לנו להשגיח כלום על משפט קניני הממון, כ"כ בנידון זה כיון שיחדו הבעלים את החפץ ע"י אמירתם שיהי' הפקר לכל נעשה דין זה על החפץ שאי"צ רשות ורצון עוד מהבעלים, ועי"ז יכול אדם להפקיע קנינו מן החפץ, כיון שחל על החפץ דין זה של תורת הפקר, ודין זה שולל מהחפץ כל כח ושליטה של הבעלים, משו"ה הוי מעשה קנין להפקיע לגמרי קנין הבעלים, דאם ישאר עוד איזה כח לבעלים בזה הוא סותר לענין ההפקר, ומשו"ה כיון שחל על החפץ דין הפקר, זה הוי סבה ומעשה קנין להפקיע קנין הבעלים לגמרי כדבר המופקר של נכסי הגר שמת, וכ"כ בדין ההפקר מחמת שהבעלים רצו לעשות כן להפקיר

ועפ"י דרך זה נבוא לבאר מה דסבר ר"י אליבא דר' יוסי דהפקר כמתנה דאינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, דבפשטות הוא ענין מוקשה מאד, דזה ודאי דגם לר"י אליבא דר' יוסי כבר חל איזה ענין של הפקר, דאל"כ איך יכול הזוכה לזכות בו, דאם נאמר דהוי כאומר שיהי' הפקר לאחר שיבוא לידו, כהפקר לאחר זמן, מאיזה כח יכול הזוכה ליגע בחפץ, וכן קשה דלאחר שיהי' ביד זוכה אז לא הוי ברשות בעלים, והרי מפורש בגמ' ב"ק ד' ס"ט דבאומר שיהי' הפקר לאחר שילקטו עניים לא מהני למ"ד אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, וכמו שכתבנו בענין זה לעיל, וביותר תמוה ענין זה איך שייך בכה"ג זכי' של הבעלים שיזכו גם הם בתורת הפקר, ובגמ' מפורש שם דגם לר"י אליבא דר' יוסי אם זכו הבעלים בתורת זכי' מן ההפקר הי' מהני, ופטור מן המעשר, ובהפקר לזמן קיים דין זה להלכה לדידן גם לפי המסקנא שמיתותב ר' יוחנן

ועפ"י מש"כ נראה לי דביאור הענין הוא, דענין הפקר מחדש שני ענינים, יסוד ההפקר הוא שחל על החפץ דין הפקר שנתיחד להשתמשות ולשליטת כל אדם, וגמר ההפקר הוא שלילת כח הבעלים ויתרונם על כל אדם והפקעת קנינם לגמרי, וכמו שבשמיטה גם הבעלים אין להם שום כח ושליטה יותר משאר כל אדם ואינו רשאי לבצור רק בתורת הפקר, כ"כ הוא דין הפקר, וסובר ר' יוחנן אליבא דר' יוסי דגמר ההפקר שהוא שלילת כח הבעלים אינו נגמר רק עד דאתי לרשות זוכה, היינו דכשאדם מפקיר נכסיו הוא עושה שני ענינים שהם אחד, שמיחד את נכסיו שיהיו מופקרים לכל, לכל מיני השתמשות שבעולם ומסתלק עצמו מהם שלא יהי' להם שום זכות בעולם, ואם ירצה לשייר לעצמו איזה זכות וכח לעצמו, לא מהני ההפקר כלום דילפינן משמיטה שאין לבעלים שום כח יותר מכל אדם, והנה לרבנן נפקע כח הבעלים מיד שחל על הנכסים דין זה, שכל אדם יש לו כח ורשות להשתמש בהם כמו עם דבר המופקר, בזה גופא יוצאים הנכסים מרשות בעלים ונפקע קנין הבעלים, ולר"י אליבא דר' יוסי הפקר כמתנה לענין זה, כמו שבמתנה אינו יוצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות המקבל, היינו אף שנתן לו רשות למשוך ולהחזיק דעי"ז נותן