שערי ישר חלק ב י

קיים ויחזיר הדמים, אבל כשלא קצץ דמים צריך להחזיר לו החפך בעצמו שהרי הלוקח לא קנאו והמוכר לא מכרו. עכ"ד בשינוי לשון קצת. ודחה דברי' מדברי הריטב"א הנ"ל וכן הוכיח נגדו מהא דבנים אי"צ להחזיר דמוכח דאביהם קנאו. יעו"ש שהאריך בזה, והביא שם עוד דברי המל"מ שכתב שם בפ"ח הי"ד במי שנתן חפץ לחבירו בעד חוב דינר ואח"כ נתברר לו שטעה בחשבונו שלא הי' חייב לו כלום, שלא דמי לדין רבית כשנתן חפץ בעד דמי רבית דלא מפקינן מיני' החפץ רק דמי', דברבית חוב הוא מה שנתחייב הלוה וחייב לשלם אלא שהתורה גזרה שאף שנתחייב שלא יגבה ומשו"ה אם מכר חפץ בדמי הרבית המקח קיים דהא ליכא איסורא גבי מכר, אבל אם מכר בעד חוב שטעה בחשבון, ונתברר דאין כאן חוב, וכיון שנתבטלה הסיבה בטל המסובב ואין כאן מקח כלל שהרי הכל בטעות, עכ"ד, ובהא מיישב סוגית הש"ס דלא פריך רק היינו מלוה, ואמאי קרי לי' הערמת רבית וכנראה לא ראה דברי הריטב"א מראשית דברי' שהבאנו, דהרי כל הקושיא ותירוצי עפ"י דברי המל"מ, בהריטב"א הנ"ל בקוצר, ומשו"ה נטה מכונת דברי הריטב"א וסבר שחדש שאי"צ להחזיר החפיץ עצמו, ובאמת אין שום רמז בהריטב"א לזה עוד נראה דהלשון ואין עלי' אלא "חוב" להחזיר גרם לו לפרש כן, ולפנינו כתוב בהריטב"א "חובה" להחזיר, היינו שקונה ומצוה להחזיר, ודברי האבני מלואים תמוהים, דהרי ככל מה שכתב הריטב"א כתב המל"מ בעצמו שהובא שם שחוב של רבית גם קודם שפרע הוא חוב גמור אלא שהתורה גזרה שלא ישלם, ומ"מ נקט דאם קצץ חפץ צריך להחזיר החפץ כ"כ י"ל גם להריטב"א ז"ל, דאף אם קנה את החפץ קנין גמור איכא מצוה להחזיר, ובני' פטורים דליכא גבייהו מצוה, ואם קדש האשה שלקח ממנה החפץ מקודשת כמו למ"ד מקדש במלוה מקודשת שאם קדשה בדינר שהיא חייבת לו ברבית מקודשת דהמצוה אינה מגרעת את הקנין והחיוב:

והנה למדנו מזה בעיקר יסוד ענין שיעבוד הגוף ענין נפלא, דגם היכא שמצד מצות ה' איכא איסור על הנותן ליתן ועל המקבל, לקבל חשבינן מ"מ דאיכא חוב, משום דהשיעבוד והזכות מצד דין המשפטי אינו ענין כלל לכללי המצוות ודיני האיסור, ורק יש לדון בזה מדין אי עביד לא מהני דכתבו רוב הפוסקים דקיי"ל כרבא, ובאמת כן איתא במס' תמורה בסוגיא בפלוגתא דאביי ורבא לענין אי עביד לא מהני, ואמרינן שם דנפ"מ בין אביי לרבא רבית קצוצה אם יוצא בדיינים או לא יעו"ש וראיתי בס' מחנה אפרים ה' מלוה ולוה סי' ב' שהביא דברי הריטב"א הנ"ל והקשה עלי' מסוגית הש"ס דב"ק ד' קי"א דמשמע שם דאם גבה הרבית חשוב כגזל גבי המלוה, דתלי שם הש"ס לענין הבנים אם רשות יורש כרשות לוקח דמי, וכן הקשה מסוגית הש"ס דתמורה הנ"ל, ובאמת י"ל דלק"מ דכל היסוד שכתבו הריטב"א והרשב"א דלא נחתינן לנכסי' ברבית הוא ממה דילפינן מקרא דליכא חיוב על הבנים, דמזה מוכח דליכא שיעבוד נכסים, ומזה מוכח דליכא גם בשיעבוד הגוף רק מצוה גרידא וכמש"כ לעיל, וממילא מוכח דקנה דמי הרבית בקנין גמור, אבל בלי האי קרא מהראוי לומר דלא שאני מצוה זו משאר חיובי ממון, דאמרינן דהכונה בזה שעשתה תורה קנין ושיעבוד ממון, ומשו"ה י"ל דסוגיות הש"ס דב"ק ותמורה הנ"ל הוא רק בלי האי גלוי מקרא הנ"ל לפטור את הבנים דהקרא הזה מובא בגמ' לבסוף, אבל לאחר שגלתה תורה לפטור את הבנים, אמרינן שבזה חדשה תורה דלא אמרינן אי עביד לא מהני, עוד נלענ"ד די"ל דגם לפי"מ דאמרינן במס' תמורה דמאן דסובר יוצאה בדיינים הוא משום דס"ל אי עביד לא מהני, מ"מ קנה המלוה את הרבית כיון דקיי"ל שמה שאסרה תורה הוא רק ע"י קציצה, ובפשטות י"ל דע"כ לא חשיבא קציצה, אלא אם הועילה הקציצה להתחייב עפ"י דין המשפטי, אבל אם לא הועילה כלום, הוי כמו בלא קציצה, ומותר אח"כ מדין תורה ליקח הרבית כרבית מאוחרת, ומזה שאסרה תורה ליקח את הרבית ידעינן שאמרה תורה שמהני מעשה הקציצה והפרעון, אלא לענין זה לא מהני מה שחייב להחזיר אח"כ אבל אם נימא ולא מהני כלל, יהי' מותר גם ליקח את הרבית, כעין זה מוכח מהש"ס דתמורה לענין אונס שגירש דחשבינן דלא מהני מה שמחויב להחזירה, אף שנפקעו הקידושין ע"י הגט ונעשית כפנוי', יעו"ש בתוס' משום דילפינן גירושין ממיתה, וכ"כ נאמר הכא דכונת הש"ס דלא מהני שיתחייב להחזיר, דאם נימא שלא מהני מה שלקח, כ"כ לא מהני מה שקצץ, א"כ בטל האיסור, וכיון שהתורה אסרה אי"א לומר דלא מהני כלל, אבל חייב להחזיר, והשיטה שהביא בס' מחנה אפרים הנ"ל לומר שאינו קונה כלל, ומה שהבנים פטורים הוא גזיה"כ, תמוה מאד, כיון שאביהם לא קנה את הדמי רבית והוי כגזל לגבי' במה יקנו בני' אחרי', אם לא ביאוש ושנוי רשות, לכן יותר מסתברים הדברים דמזה שגלה קרא דיורשים פטורים ילפינן עיקר הכונה שכונה תורה בענין הרבית, שהניחה תורה את העסק והחיובים שקצצו הלוה והמלוה שיהי' כפי חוקי המשפט, רק התורה הזהירה לאסור שלא יקימו את העסק כפי המוטל עפ"י המשפט. כנלענ"ד בענין זה:

עוד יש מקום להקשות לכאורה איך אפשר שיהי' חיוב דמי הרבית על הלוה כשאר חיובי ממון, למ"ד חייבי מלקות שוגגים פטורים מתשלומים והלא בשעת הלואה והקציצה עובר הלוה על לאו דלא תשימון, וכן עובר על לאו דלא תשיך, והוי חייבי מלקות שוגגים דפטור משום קלב"מ, ואם נאמר דמ"ד זה יפרש דליכא חיוב על הלוה ומ"מ אסור כ"כ נאמר גם לדידן, וא"כ מהראוי לומר דלא זכי כלל המלוה בדמי רבית גם לאחר נתינה, אבל כ"כ יש לדון גם על עיקר החוב שיפטר הלוה לשלם מהאי טעמא, וכה"ג הקשה בס' קצוה"ח סי' ל"ח סק"א על מ"ד זה מהא דתניא דשטר שיש בו רבית גובה לחכמים את הקרן, אמנם הקצוה"ח לא הקשה רק על מלוה בשטר דהוי השומא משעת