שערי ישר חלק א צד

איסור שאינה זביחה ואח"כ מתרץ קצת דמחזקים מאיסור לאיסור, יעו"ש, והנה לפמש"כ יש מקום לומר בפשטות דכמו דמהני לענין טומאה חזקת איסור מן החי דמעיקרא וממילא היא נחשבת כנבילה כ"כ לענין איסור אכילה כן. אכן דזה רק למ"ד מטמאה במשא אבל למ"ד דאינה מטמאה דסובר דכיון דאיסור זה מדרבנן הוא לא מוקמינן רק לדין שהוחזק בפועל מעיקרא משו"ה הקשו על שיטת רש"י מה מהני חזקת אמה"ח כיון דעכשי' עכ"פ ליכא איסור זה, אכן באמת י"ל דרש"י כתב מאמר זה על מימרא דרב הונא על כל ספק בשחיטה ובספק של תורה הרי לכו"ע מטמאה במשא כמש"כ התוס' והרשב"א ולא בעינן חזקה ממש שהוחזק בפועל משו"ה סגיא לן גם מה שהיתה בחזקת אמה"ח דעי"ז חשוב כאילו הי' בזה חזקה שלא נשחטה וממילא כשמתה היא נבילה ומצאתי בחי' הגרע"א ליו"ד סי' כ"ז שכ' דעפ"י דברי הרשב"א הנ"ל א"צ לחזקת איסור שאינו זבוח וגם לא לאיסור אמה"ח אלא כיון דסבה האוסרתה לאחר מיתה ידועה ומעשה התיקון ספק לא תוציאנו מספק ומה שפלפלו התוס' לבאר ענין חזקת איסור הוא רק למ"ד דלא מטמאה במשא דלא סבר כסברת הרשב"א, אבל לענ"ד אין דברי הרשב"א מורים כן דאם כונתו משום שהיתה חי' מעיקרא למה לנו חזקת איסור ואם נאמר דהכונה בזה דהוחזקה מעיקרא שתהא מטמאה לאחר מיתה זה תלוי בסוגית הש"ס דיבמות פד"א ויתבאר לפנינו בס"ד, גם מש"כ דמ"ד דלא מטמאה אינו סובר כסברת הרשב"א נראה להדיא מדברי הרשב"א והתוס' דרק בלא בדק בסימנים פליגי משום דמה"ת מותר מחמת רוב אבל בספק בשחיטה ממש לא פליגי ולכו"ע מטמאה במשא כמש"כ לעיל:

פרק ז והנה לפ"מ שהעלינו מוכח מסוגיא דחולין הנ"ל דחזקה אינה מכרעת על ספק זה עצמו לענין דין אחר דלית בי' חזקה עלינו לבאר ולתרץ מה שהוכיח בס' ש"ש נגד דברינו והנה עיקר יסודו הוא מהא דאמרינן בפ"ק דכתובות על הא דאיתא במשנה שם ראוה מדברת עם אחד ואמרו לה מה טיבו של איש זה איש פלוני וכהן הוא ר"ג ור"א אומרים נאמנת וכו' היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה וכו' ר"ג ור"א אומרים נאמנת וכו' ולרב אסי תרתי ל"ל חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה וקיי"ל כן. ואפילו מאן דפוסל בבתה הוא משום מעלה עשו ביוחסין והטעם בזה דחזקת האם מהני לבת כמש"כ בתוס' בכמה דוכתי והכא לענין פסול הבת הוא ספק מחמת עצם המעשה שלא מחמת דין האם דכשנבעלה לפסול הבת פסולה שלא מחמת פסול של האם ומכריע דין האם על ספק של הבת אף שלהבת לית לה שום חזקה כמו שאמרו בגמ' שם מ"ט דר"א בשלימא איהו אית לה חזקה דכשרות בתה לית לה חזקה דכשרות זהו תו"ד שם בש"ד פ"ג יעו"ש. אמנם באמת אין ביאור הדברים כן של משמעות חזקת האם מהני לבת, דלפ"ד הוא דוקא אם הספק נוגע אל האם ואנו מכריעים דין פסוק על האם אז דין זה מכריע על הבת, אבל אם אינו נוגע להאם לא מהני מה שהוחזקה האם, כגון אם האם כבר פסולה לכהונה ואנו מסופקים שמא נבעלה לנתין וממזר דאם נבעלה להם הולד פסול גם לקהל וספק זה אינו נוגע כלום אל האם ובאמת גם בכה"ג מהני חזקת האם לבת, דהרי אמרינן שם בכתובות פ"ב ד' כ"ו ע"ב לענין ספק בן גרושה דבתרי ותרי מוקמינן לי' אחזקה שהי' מוחזק לנו באבוה דכהן הוא אף דספק זה אינו נוגע כלום להאב דאינו נפסל כלום אלא דכיון שהאב הי' מוחזק בכהן גם תולדותי' מוחזקים לכהונה והוי חזקה עצמית לבן וכ"כ מה דמהני חזקת האם לבת הוא ג"כ מטעם זה כיון שהבת היא תולדת האם מה שהיתה האם בחזקת כשרות חשוב כאילו היתה הבת מוחזקת בכך, ובתוס' שם ד"ה אנן אחתינן כתבו להדיא דחזקה זו דמוחזק לנו באבוה דכהן הוא כמ"ד דחזקת האם מהני לבת דגם למ"ד שפוסל בבתה הוא משום דמעלה עשו גבי זנות. יעו"ש. וגדולה מזה כתבו התוס' ריש אלו נערות ד"ה ועל הכותית דלמ"ד עבד ושפחה נתערבו בהם יש להעמידה על חזקת אבהתא שהי' כותים. יעו"ש. הרי מפורש להדיא דלא כסברת הש"ש דמפרש דדין הודאי מכריע את הספק ולעיל בפ"ב ביארנו שיטת רש"י בקדושין לענין ינאי ושיטת תוס' במה שהקשו על רש"י בטוב טעם יעו"ש:

עוד הביא שם לסייע לדין זה ממשנה דטהרות פ"ו במסוכן ברה"י והוציאוהו לרה"ר דסברי רבנן כשהוא ברה"י ספיקו טמא וכשהוא ברה"ר ספיקו טהור ור"ש אומר רה"ר מפסקת וכתב הרמב"ם בפ"י וז"ל מאחר שבארנו שאשר שנגע בו ברה"ר טהור לפי שהי' שם בחזקת חי הנה מן הראוי שיהי' טהור אשר נגע בו לפני זה והוא ברה"י כי איך יאמר שהוא עתה ברה"ר חי ולפני זה כשהי' ברה"י הי' מת זה יהי' שקר וזהו ענין אמרו רה"ר מפסקת ר"ל ונסור משפט הספק הקודם ברה"י וכו' ואין הלכה כר"ש, עכ"ל. ומזה הוכיח הש"ש דלר"ש הודאי מכריע את הספק דלר"ש ברה"י תולין וברה"ר ודאי טהור יעו"ש. והנה מה דיש לדקדק בזה לפי שיטת הש"ש כתבנו לעיל בש"א פי"ד ובארנו שם עפ"י דרכנו מחלוקת ר"ש ורבנן באופן אחר, אכן בפשטות י"ל עפ"י מה שנראה מדברי הרמב"ם שהטעם לר"ש דברה"ר טהור אינו מחמת הלכה אלא משום חזקת חי שהרי כתב דמשום הכי טהור הנוגע ברה"ר לפי שהי' שם בחזקת חי, לפ"ז י"ל דהיינו טעמא דר"ש דדין נגיעה ברה"ר סותר דין. הנגיעה