שערי ישר חלק א צג

והוציאוהו לרה"ר יעו"ש והכא ג"כ שניהם ודאים דלענין טומאה איכא חזקת טהרה ויהי' כ"א כמו במסוכן לרבנן והדבר צריך תלמוד:

ונראה לענ"ד דאפשר לומר דעיקר הכשר שחיטה לענין טומאת נבילה תלוי בדיני איסורי אכילה, דהנה באמת כל הנשחטין עדיין כחיים הם חשובים לכל הדינים עד שתצא נפשם כדקיי"ל מפרכסת הרי היא כחי' לכל דברי' דלפי"ז בשעת שחיטה עדיין לא שייך בה דין נבילה שתתיר השחיטה, וזה לא מצינו שיועיל איזה הכשר על זמן שלאחר כך וגם אין לומר דמה שמתה ע"י שחיטה זה סבת ההתרה דהרי מצינו בבן פקועה דמהני שחיטת האם אף אם הולד חי אח"ז ואח"כ הוא מת מעצמו, וע"כ מסתבר הדבר דמה שמועיל שחיטה לענין נבילה הוא דכיון דע"י שחיטה בטל מן החי דין חי דשחוטה חשבה תורה כמתה כל היכא דמהני שחיטה ומשו"ה כשמתה אח"כ אינה נעשית נבילה דבתורה נאמר וכי ימות מן הבהמה ושחוטה כבר מתה מעיקרא ומשו"ה תלוי דין היתר שחיטה לענין נבילה בדין היתר שחיטה לענין שאר דברים דהשחיטה מחדשת לעשותה כמתה מעיקרא בשעה שעדיין היא חי' בטבע ואז כשהיא מתה אי אפשר לחול עלי' דין נבילה, והנה בכל בהמה דעלמא שניתרת באכילה ע"י שחיטה ודאי נכון לומר כן דמעיקרא הועיל לה השחיטה לבטל ממנה דין חי' וגם בטריפה הניתרת ע"י שחיטה לענין דין נבילה ולענין טומאה ג"כ י"ל שהועיל לה מעיקרא השחיטה לענין דין אבר מן החי ולדין בשר מן החי אכן מצינו דפליגי תנאי במס' שבת לענין בן שמונה אם שחיטתו מטהרתו ומסיק שם בגמ' ד' קל"ו דלכו"ע חשוב כמת לענין איסור חבורה בשבת ורק לענין שחיטה פליגי דמר מדמי לי' לטריפה. יעו"ש, ושם ודאי גם קודם מיתתו ליכא דין אבר מן החי ולא דין בשר מן החי דכיון דאין בו איסור חבורה בשבת ודאי דלית בי' איסור אמה"ח ולא בשמה"ח, ומה דאסור באכילה קודם מיתתו נראה דהוא איסור טריפה, וז"ל הרמב"ם בפ"ב מה' אה"ט ה"ו מצא בה בן שמונה חי נטרף אעפ"י שנשחט אחר שנטרף אין שחיטתו מטהרתו מידי נבילה לפי שאין במינו שחיטה. עכ"ל. ועי' בכ"מ שם שנדחק בלשון הרמב"ם ולדעתי כונת הרמב"ם דיציאתו מרחם קודם שכלו לו חדשי' הוי מעשה טריפה דכבר ניטל חיותו עד שאין דין חבורה בהוצאת דמו ואי אפשר להתרפא והוא אסור כטריפה רק דלא מהני שחיטה משום דאין במינו שחיטה, והנה להני תנאי דסברי דמהני שחיטה בבן ח' לטהר מידי נבילה אף דהשתא לא מהני כלום לשנות שום איסור ממנו דהרי רק איסור של טריפה הי' בו וזה לא יותר ולכאורה מוכח מזה דהשחיטה מועלת על זמן שלאח"כ היינו לאחר מיתה, אבל באמת נראה דגם בבן שמונה למ"ד דמהני שחיטה מועלת גם לשעתה, דלפי"מ דאיתא בתוספתא דאהלות והובא בגמ' ב"ב ד' כ' ע"א דבן שמונה המונח בחלון חוצץ בפני הטומאה שהוא כאבן לא חי ולא מת עי' רש"י שם ואם הי' נשחט למ"ד דמהני בי' שחיטה לטהר מידי נבילה ודאי דהי' נחשב לאוכל משעת שחיטתו דשחיטה כמתה חשיבא והי' מקבל טומאת אוכלין ולא הי' חוצץ בפני הטומאה הרי הועילה השחיטה גם קודם מיתתו להחשיבו כמת מעיקרא, ולפי"ז י"ל דכל השחיטות לענין נבילה הם באים בתולדה מחמת דין שנשתנה בחי מעיקרא ולא מחמת מעשה השחיטה עצמה וכשאנו דנים לענין ספק שחיטה לדין טהרת נבילה עלינו לדון תמיד אם נשתנה בה חי מעיקרא ואם הי' בה דין חזקת חי ממילא כשמתה עכשי' היא נבילה רק חזקת חי בכה"ג אינו כחזקת חי בשאר דוכתא דבשאר דוכתא הוא חזקת המציאות כחזקת הגוף והכא דגם אם נשחט רוב הסימנים ג"כ עדיין חי הוא בטבע, אלא חזקה זו היא חזקת דין חי, והנה איסור אבר מן החי הוא דין של חי וכיון דהי' לבהמה חזקת איסור אבר מן החי וספק בשחיטה הוי כמו חזקת חי דמהני גם לענין טומאת נבילה ומדויק לשון הש"ס מר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא היא מתה היינו דכיון דמעולם הוחזקה בחזקת דין של חי' וחי' שמתה היא נבילה:

ועפ"ד יובנו לנו דברי הרשב"א בחי' למס' חולין שם דז"ל מר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן דכיון דמתה לה וע"י שחיטת מומחה מסתמא שפיר שחט דרוב פעמים רובן של סימנים נשחטים בשחיטת מומחה, אבל באיסור דרובא דתלוי במעשה ומיעוטא דאינן תלוי במעשה הוא ובכי הא לא אזלינן בתר רובא כדאיתא בבכורות כ' ע"א וכדכתבינן לקמן בע"ה משו"ה אוקמי' רבנן בחזקת איסור הראשונה ומיהו בחזקת איסור דהוה קיימא מוקמינן לה, בחזקת טומאה דלא הוה קיימא מספק לא מוקמינן לה, ומר סשר עד השתא באיסורא הוה קיימא והשתא מתה וחי' שמתה נבילה היא מספק אתה בא להוציא מידי טומאתה אל תוציאנה. עכ"ל, הרי מבואר בדברי' דלא מהני חזקת איסור לטומאה וטהרה אלא דמחמת חזקת איסור שעלי' תמיד הוי כחזקת חי, וממילא הוא כנבילה דכל חי' שמתה היא נבילה רק דזה אינו כחזקה דעלמא ממש דמ"מ לא הוחזק ענין זה מעיקרא משו"ה סובר חד מ"ד דכיון דאיסור זה רק מדרבנן מחמת רוב התלוי במעשה לא אזלינן רק לענין איסור אכילה שהוחזק מעיקרא בפועל ולא לענין טומאה ומ"ד דסובר דמטמאה במשא לא מחלק משום דזה חשוב כחזקה גמורה והנה מה שהביא הרשב"א שם בדבור הקודם שיטת רש"י דבהמה בחיי' בחזקת איסור אבר מן החי עומדת ודחה דברי' משום דעכ"פ ליכא איסור אמה"ח כמו שהקשו התוס' במס' ביצה ד' כ"ה ומפרש כמש"כ התוס' שם שהוא בחזקת