שערי ישר חלק א צב

עדים, משא"כ בתרי ותרי שהעידו שני הכתות על נכון זה עצמו ואם גם כאן נוקי אותם אחזקה הרי אנו מכריעים בחזקה זו את הספק אשר נולד לנו ע"י העדים, ולהכריע בין העדים ע"י חזקה לא אמרינן כמו שבארנו לעיל, ובזה פליגי רבה ור"י:

והתוס' שהקשו מרב הונא הוא משום דבנידון זה איכא שני הענינים יחד דהוו תרי ותרי כמו שמפורש בגמ' וכמו דמביא שם מנכסי דבר שטיא, דהרי הכת השני' מעידה מפורש על הכת החתומה בשטר שפסולים היו, אמנם אם אנו חושבים שעדי השטר כאילו הם מעידים שכשרים היו, הנה לפי"ז איכא בזה גם ענין זה של שתי כתי עדים המכחישים זא"ז, ומשו"ה הקשו דרב נחמן הרי סובר גם כר"ה, כלומר מה שבנוגע לענין תו"ת הלא מפורש הוא דבתו"ת מוקמינן אחזקה, ומה שבנוגע לענין שתי כתי עדים המכחישים זא"ז הלא ר"נ ס"ל כרב הונא דאפשר להעמידם על חזקתם, דאילו הי' אפשר לומר דרב נחמן סובר כרב חסדא הי' ניחא דלו יהא דמחמת הענין דתרי ותרי אפשר לאוקמי' אחזקה, אבל מחמת ענין דשתי כתי עדים המכחישים זא"ז הוי ספק, והנה לפמש"כ בכוונת תוס' בתירוצם השני לחלק בתו"ת בין חזקה דלא איתרע להיכא דאיתרע, י"ל דגם היכא דהוי ריעותא כזאת היינו ספק תערובות עדים, אמת ושקר, דהרי חדא ודאי משקרת ואיכא גם ספק של תו"ת משו"ה לא מהני חזקה דחזקה לא מהני רק אם הספק נולד ע"י תרי ותרי או אם ליכא תו"ת אבל היכא דאיכא ספק לפנינו וגם תו"ת לא מהני חזקה. לשיטת תוס' שתרצו בתירוץ השני, והתוס' בד' כ' אולי אזלי בשיטתם שכתבו בד' כ"ו לפי התירוץ הראשון. כנלענ"ד:

פרק ו גרסינן בפ"ק דחולין ד' ט' לא בדק מאי ר"א בן אנטיגנוס משום ר"א ברבי ינאי אמר טריפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבילה ומטמאה במשא במאי קא מיפלגי בדרב הונא דאמר בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה וכו' מר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא ומר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן. ע"כ ופירש"י שם מר סבר בחזקת איסור הראשון עומדת שלא היתה שחוטה וכיון דבחזקת שאינה שחוטה מוקמית לה הרי מתה ומטמאה. עכ"ל. ובתוס' ובחי' הרשב"א שם כתבו דמ"ד בחזקת איסור עומדת אמרינן ובחזקת טומאה לא אמרינן הוא משום דרוב פעמים שוחט שפיר ושריא מדאורייתא לא החמירו לעשות נבילה. יעו"ש ומוכח מדבריהם דלולא סברת הרוב לכו"ע מהראוי להיות דחזקת איסור מהני גם לטומאה, וצריך ביאור כיון דשני דינים נפרדים הם איסור נבילה וטומאת נבילה למה יהני חזקת איסור לטומאה, ובס' ש"ש ש"ד פ"ג העיר ג"כ בזה וכתב דהטעם בזה כיון דאין הספק בא אלא מחמת שחיטתה אם נשחטה כהוגן או לא וכל שלא נשחט כהלכה ממילא מטמאה במשא כדין מתה וכיון דעל ספק שחיטה אנו דנים שלא נשחטה מחמת חזקה שאינו זבוח ממילא מטמאה במשא. ויעו"ש שמדמה ענין זה לספק מומים בפ' המדיר דמהני חזקת הבת לאב אע"ג דהכתובה לאב משום דעיקר הספק הוא מחמת מומים שבבת וכן מדמה להא דמהני חזקת המקוה לטמא יעו"ש, ודבריו אינם מובנים לי כלל, דהניחא שאם הי' לנו חזקה על עצמות הספק של מעשה השחיטה לומר שהיא בחזקת שלא נשחטה אז הדבר פשוט דכמו דאמרינן לענין איסור דאזלינן בתר חזקה זו כ"כ לענין טומאה דאז הי' ענין חזקה כעין חזקת הגוף דמהני לכל הדינים המתילדים מזה, ואין שום מקום לחלק בין איסור אכילה לדין טומאה, ואין דומה למומים דאף שכתבו רש"י ותוס' דחזקת הבת לא מהני לאבר משום דסברי דרב אשי סובר דחזקה אינה מועלת רק לגוף הנידון, ובכה"ג ששני הדינים תלוים בהכשר השחיטה ואית לן חזקה דלא נשחטה כראוי מהיכי תיתי לחלק בין דין איסור אכילה לדין טומאה אבל באמת מפורש בגמ' דרק בחזקת איסור עומדת ולא בחזקת שאינה זבוחה וחזקת איסור זה מפרשים בתוס' שהוא חזקת איסור שאינה זבוחה דרחמנא אמר תזבח ואכלת כמבואר בדבריהם פ"ג דביצה ד' כ"ה והטעם בזה דלא מוקמינן בחזקת שאינה שחוטה הוא דחזקה כזאת הוא רק באחד משני אופנים חזקה שלא נעשה המעשה של שחיטה ולא נשתנה הגוף וכיון דנעשה מעשה שחיטה לפנינו רק דלא ידעינן אם נשחטו רוב הסימנים או לא ליכא כאן שני אופני חזקות אלו דגם אם לא נשחטו רובן נעשה שנוי בגוף, ומשו"ה לא אמרינן בזה רק חזקת איסור דכמו שהוחזקה באיסור מעיקרא כ"כ נעמידנה על חזקתה דאסורה היא באכילה, ולפי"ז קשה אמאי תהני חזקת איסור אכילה לדין טומאה שלא הוחזקה ואדרבה נאמר העמידנה בחזקת טהרה, דדין הטומאה תלוי בעצמות השחיטה ועל עצם השחיטה ליכא חזקה וכל אחד לוקמי' אדינו לענין איסור אכילה ליתסר מחמת חזקת איסור ולענין טומאה להיפוך, ולפי"ז גם לפי"מ שהעלה בס' ש"ש שם בפ"ד דגם היכא דאין הספק של חלק אחד בא ע"י השני רק מקרה אחת גורמת ומכרעת לשני הדברים ג"כ מהני חזקה של אחד להכריע את השני משום דדין הודאי מכריע את הספק יעו"ש שהוכיח מחזקת האם דמהני לבת ג"כ לא יתורץ ענין זה שיהני חזקת איסור לענין טומאה דהרי מסיק שם דרק הודאי מכריע את הספק אבל לא הודאי את הודאי, וכמו שמפרש שם פלוגתא דר"ש ורבנן בפ"ו דטהרות לענין מסוכן ברה"י