שערי ישר חלק א ט

כפלוגתא דרבוותא ודאי דלא שייך בזה ג"כ לומר ספק ממזר מותר, כיון דאין הספק בעובדא הגורמת לדין ממזרות ובכה"ג ודאי דחשיב ספק זה ככל ספק איסור, וכ"כ י"ל בספק זה דמספקינן אם אזל הוא לגבה אי לא דהוי כמו ספיקא דדינא דבאמת מה דאזל הוא לגבה או להיפוך אינו גורם בעצמות הולד שום השתנות ואם באמת הי' הבועל ממזר או נתין לא נשתנה דינו ע"י שאזל הוא לגבה או להיפוך וענין זה משנה רק הדין בדיני הספיקות דאם אזל הוא לגבה ספק כודאי חשבה תורה ואם אזלא היא לגבי' אמרה תורה לדונו כספק ולהתירו וכיון דרבא בא לפרש דברי המשנה שהתירו שתוקי לישא ממזרת ולאסרו בקהל ומשני משום מעלה עשו ביוחסין דמה"ת מותר בשניהם מחמת הספק דילמא אזלא היא לגבי', וספק זה דומה לספק בדין מה דלא שייך ענין זה להיתירא דקרא ומוכח מדברי רבא דמה"ת כל ספיקי מותר ורק רבנן החמירו והכא משום מעלה ביוחסין סובר תנא דמתני' דרצו חכמים לעשותו כפסול ודאי והניחו על דין תורה להתיר שתוקי בממזרת וזו היא ראית הרמב"ם מסוגיא דילן דספק מותר מן התורה כנלע"ד:

אח"ז ראיתי בחי' מהרי"ט למס' קידושין שהעיר ג"כ בסוגיא זו מה שהביא הדרש דקהל ודאי ורצה לבאר ג"כ עפ"י קושית הריטב"א דרבא סובר דרובא ג"כ חשיב ספק לענין ספק ממזר, יעו"ש. והנלע"ד כתבנו ולפי"ז בסברא זו פליגי הרשב"א והרמב"ם, דלהרשב"א ספק זה אם אזל הוא לגבה הוא כספק ממזר, ולהרמב"ם ספק זה הוא ספק איסור סתמי ככל ספיקי דאיסורי ותלוי בדין ספק מה"ת. ומצאתי בעזה"י בחי' הרשב"א דכתב להדיא דרוב גמור לא חשוב כספק ממזר, וז"ל בד' ע"ג ע"ב בד"ה כל שנאסף, מכלל שמועה זו נראה שלא ממזר ודאי אמרה תורה ולא ספק ממזר אלא בשמחצה מיהו כשרים אצלה דכל כי הא הוא דהוי ספק אבל כל היכא דרוב פסולים אצלה כממזר ודאי משווי לה דרובא דאורייתא עכ"ל. הרי דסובר דרוב לא הוי כספק ואיך מתיר תנא דמתני' שתוקי בממזרת הלא רוב כשרים אצלה וגם בספק שמא אזלא היא לגבי' מסיק הרשב"א שם בדיבור הקודם דחשיב כרוב וע"כ מוכרח כמש"כ ונכון הוא:

פרק ב והר"ן בספ"ק דקידושין כתב בזה"ל אר"א אר"י ערלה בחו"ל הלכה למשה מסיני א"ל אימור כך נאמרה הלכה ספיקא מותר ודאי אסור ויש שלמדו מכאן דמאי דאמרינן ספיקא דאורייתא לחומרא דבר תורה הוא ולא מדברי סופרים דהא אמרינן הכא שהוצרכה הלכה להתיר ספיקא, ואי מהא לא איריא דהכא איצטריך למישרי כל שנולד בו שום ספק בעולם ואעפ"י שאינו כדאי להתיר במקום אחר דמשו"ה אמרינן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל, ואפילו יחיד במקום רבים דכל ספיקא שריא ואפילו קרוב לודאי ואפילו לספוקי להדדי נמי שרי ואילו בשאר איסורים ודאי עובר משום לפני עור. עכ"ל הצריך לנו בזה ומה שהאריך שם עוד בענין זה כל דברי' הם כדברי הרשב"א בתוה"ב שהבאנו:

ונראה ברור דגם בספק טומאה ברה"ר דהילכתא גמירי לה דטהור ודאי כודאי ממש אם אדם יודע שהוא טמא מחויב להפרישו ואסור לסייע לכהן לאכול תרומה כזאת ועובר משום לפני עור על זה, וביאור הדברים דבאכלה קיי"ל דהידיעה הוא תנאי בעיקר האיסור ולהאדם שאינו יודע הוא דבר המותר ממש ומשו"ה מותר להאכיל לחבירו ערלה בחו"ל, אף שהמאכיל יודע שהוא ערלה ודאי אבל בספק טומאה ומכש"כ בשאר איסורים אין עצם הדין תלוי בידיעת האדם, דלר' ישמעאל דס"ל לענין חיוב קרבן על טומאת מקדש וקדשי' דלא בעינן ידיעה בתחילה בפ"ב דמס' שבועות ודאי אם נודע לו אח"כ שנטמא אפילו ברשות הרבים יתחייב קרבן דלא מצינו חלוק רשויות בטומאה ודאית וזה ברור וכל שכן לשיטת הרמב"ם דסובר כל ספק אסור אף ספק חייבי כריתות מותר מה"ת כמו שהוכיחו האחרונים מדברי' בפ"ט מה' ט"מ מוכח דהעדר הידיעה אינו מתיר את האסור וראי' מכל חייבי חטאות דכשאכל לא ידע ואח"כ אם נודע לו חייב חטאת. ולפי"ז יש לדון אם ידע בשעת אכילתו שהוא ספק חלב שמותר מה"ת לאכול לכתחילה לשיטת הרמב"ם אם אח"ז כשנודע לו שהיתה חתיכה של חלב דחייב חטאת דידיעת הספק לא עדיף מהעלם הידיעה לגמרי, וכמו דחייב בהעלם הידיעה מעיקרא לגמרי, כ"כ יתחייב בידיעת ספק דאם נאמר דפטור מטעם דבהיתירא אכל דהתורה התירה ספק איסור, מהראוי שיפטר ודאי בהעלם ידיעה לגמרי דהתם ודאי בהיתירא אכל, ואם נדחוק לומר דרק ידיעת הספק משווי לי' להיתר ובהעלם ידיעה לגמרי ליכא היתירא דא"צ לחדוש דין, וכמו דמצינו כה"ג למ"ד בדין ביטול איסורים דבעינן נודע מן התערובות וכל זמן שלא ידע מן התערובות לא חל היתר בטול כמבואר ביו"ד ס"ס ק"ט בהגהה שם ומשו"ה בהעלם הידיעה לגמרי לא נעשה עלי' היתר ומחייב חטאת לאחר ידיעתו ואם ידע מן הספק נעשה כהיתר והיתרא אכל, הנה לפי"ז הי' מותר להאכיל את חבירו איסור ודאי ולהודיעו ידיעת הספק, והנה בערלה בחו"ל אמרו בגמ' האי לישנא מספקי ספיקי להדדי דמשמע שידע האוכל ידיעת הספק והי' מקום לומר דגם בערלה אם לא הודיעו ידיעת הספק הי' עובר משום לפני עור אמנם לפי"ז הי' דין ערלה ככל איסורין והר"ן כתב דאף לשיטת הרמב"ם דוקא בערלה מותר לספוקי ובשאר איסורין כה"ג עובר בלפני עור, ע"כ נראה ברור דרק בערלה משווי היתרא העלם הידיעה או ידיעת הספק, אבל בשאר איסורין עיקר האיסור אינו משתנה ע"י העלם הידיעה רק שהתורה לא הזהירה על הספק, היינו שרשאי להכניס עצמו בספק, וכשיודע לו שאיסורא אכל הוא צריך כפרה, וגם בספק טומאה ברה"ר לא נעשה היתר, וראי' לזה מהא דאמרינן בגמ' שבועות ד' י"ט ע"ב בשני