שערי ישר חלק א ח

הדבר בעצמותו, אבל בספק שמא איכא רוב דבעצמות הדבר אין החפץ משתנה מאיסור להיתר ע"י הרוב ודין רוב הוא רק לגבי' דידן כשאנו מסופקים על עצמות הדבר ואיכא רובא להיתירא התירה תורה לנו כן הוא ענין ביטול ברוב וכ"ז היכא דאיכא ודאי רוב אבל אם זה גופא ספק לנו ליכא היתירא כלל מדין רוב, וכן מצאתי בעזה"י בחי' הגרע"א ליו"ד סי' ק"ה שהביא דברי הרשב"א הנ"ל בלשונו ומפרש כדברינו דספק רוב לא מהני כלום אף אם יהי' ממ"נ יעו"ש לסי' ק"ה סעי' ט', ולפי"ז דברי' סותרים לכאורה ומש"כ בסוגין דאם מסופק לנו אם אזיל הוא לגבה להוי רוב להיתירא דאף אם אזלא היא הוי ספק השקול ומיתוסף היתר ע"י צד הספק שמא אזל הוא לגבה לדברי' בתשו' אין כאן שום הוספת היתר כיון דליכא רוב ודאי, ודוחק לומר דכאן שאני דאיכא רוב ודאי והספק אם מועיל הרוב מחמת קבוע דלפמש"כ בסברת הרשב"א ליכא הבדל בזה:

ונראה לענ"ד דהנה אף שכתבנו דרוב לא מהני לשנות את הדבר בעצמותו מ"מ כיון דהתורה התירה ע"י רוב חשיבא מקרה זו למעשה המתרת אם רק אפשר לאשכוחי שמקרה הזאת תוסיף היתר לאיזה אדם בעולם שיודע במקרה הזאת אבל אם המקרה הזו לא משכחת שתוסיף היתר לאדם היודע ומכיר בה בכה"ג לא חשיבא כלל למעשה המתיר, ובנידון שנשאל הרשב"א דידוע לנו איזו גדולה ואיזו הקטנה והספק לנו איזו האסורה ואיזו המותרת דבכה"ג האדם שיודע איזו האסורה אינו מועיל לו כלום גדלות החתיכה ומשו"ה ליכא צד המתיר שמא הגדולה הוא המותרת להתיר עי"ז את הקטנה מדין ביטול ברוב דבניכר האיסור ליכא ביטול וספק רוב לא מהני כלום אבל לענין שתוקי דאם אדם הי' רואה דאזל הבועל לגבה לדידי' הי' מקרה זאת מועלת להתיר או לאסור ומשו"ה מהני גם לדידן שלא ראינו המעשה להסתפק בזה שמא אזל הוא לגבה דאם קמי שמיא גליא דהי' כזאת אף שזה הענין אינו גורם באמת בעצמות הדבר לאסור ולהתיר מ"מ חשוב כדבר המתיר ואוסר כיון דאילו ידע כן הי' מועיל כ"כ במסתפק חשוב ספק, אבל בנידון שאלת הרשב"א לא שייך לומר אילו ידע הי' מותר דאילו ידע איזו אסורה ליכא בטול כלום. ועפ"י מה שחלקנו יתיישב גם דינו של הש"ך יו"ד סי' ס"ו שהתיר שם בתערובות ביצים חד בחד אם יש להסתפק שביצה המותרת גדולה מן הביצה שנמצא עלי' הדם משום ספק ספיקא יעו"ש. שלא יקשה עלי' מדברי הרשב"א שהבאנו דספק רוב לא מהני ועפ"י דברינו ניחא דשם דומה לספק רוב דשתוקי כיון שטרופות בקערה, אמנם לפי"ז גם בנידון שדן הגרע"א בסי' ק"ה איכא ספק ספיקא דשמא לא נגע בחתיכה זו ושמא לא נגע רק באחת ואיכא רובא דהיתירא ובטלה ברובא כמש"כ בשו"ע שם ובכה"ג אילו ידע מהני כמש"כ שם בשו"ע ודברי הגרע"א צ"ע לפי"ז ובלא"ה תמה אנכי מה שלא הביא הגאון הנ"ל דברי הש"ך שמתיר משום ספק רובא. וצ"ע:

ולפי"ז י"ל דמש"כ הרשב"א בחי' לקידושין לדון מדין רובא הוא רק אם לא נאמר דרשה דספק ממזר מותר הי' מותר שתוקי מדין רובא להיתירא או ספק ספיקא כמש"כ הריטב"א היינו דאם אזלא היא לגבי' איכא דין ספק ושמא יש בזה סבה המתרת ע"י דאזל הוא לגבה אבל עפ"י האמת לאחר דגלי לן קרא ממזר ודאי ולא ספק וכן קהל ודאי ולא ספק ליכא בזה דין רוב לאסור שתוקי בממזרת, דעכשיו איכא ספק השקול אם אזל הוא לגבה ואיכא רוב שהוא כשר ואסור בממזרת ואם אזלא היא לגבי' מותר בממזרת דאם הי' בזה רוב סבות בעצם המקרים שגורמים להכשיר את הולד הי' דינו ליזול בתר רוב והי' חשוב קהל ודאי אבל בכה"ג מה דאזל הוא לגבה אינו גורם בעצמות הענין שום דבר דאם הי' הבועל פסול לא נתכשר ע"י שאזל לגבה ונמצא דליכא בזה רובא מצטרף לומר דספק שמא אזל הוא לגבה מיתוסף על מחצה ומחצה דאזלא היא לגבי' להעשות עי"ז כרובא דכיון דבמציאות הפסול ליכא רוב מקרים ואם נדון לענין מקרים המתרים בדיני הספקות איכא ספק השקול אם אזל הוא לגבה הי' בזה מעשה המכשירו להיות דין הנולד ככשר ודאי ואם אזלא היא לגבי' הי' בזה מעשה המכשירו בין להקהל ובין לממזרת וחשוב כספק קהל וספק ממזר ומותר בשניהם עפ"י דין תורה, אבל בלא דין החידוש שחדשה תורה והי' דין ספק איסור אסור מספק אם מתוסף בזה צד היתר שמא אזל הוא לגבה ואיכא ספק אם יש כאן ספק איסור אי לא בכה"ג מותר ובכה"ג שפיר קאמר הרשב"א והריטב"א דגם בלא חידוש תורה להתיר ספק ממזר הי' שרי ולפי"ז עפ"י האמת לדינא גם הרשב"א מודה דהיכא דאיכא רוב גמור שהוא כשר אסור לישא ממזרת דבר תורה וכן אם עפ"י רוב הוא ממזר אסור הוא בקהל ודאי ושתוקי דמותר בממזרת אליבא דתנא דמתני' הוא משום דליכא רובא להחשיבו כשר ודאי כנלע"ד ונכון הוא בעזה"י:

ובזה נבא לבאר שיטת הרמב"ם ז"ל בסוגיא זו דהנה יש לדקדק בסוגיא זו מה שהוסיף רבא להביא כאן דרשה דקהל ודאי לא יבא ספק יבא דדרשה זו לא שייכא לכאורה לדינא שאמר רבא שמה"ת כשר לבוא בקהל וע"כ נ"ל דיש לפרש מה דאמר רבא דבר תורה שתוקי כשר אין כוונתו בזה לבאר מה דמותר לבא בקהל אלא כלפי הא דסובר תנא דמתני' דשתוקי מותר בממזרת ואסור לבוא בקהל ועשהו כפסול ודאי על זה אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר משום דרוב כשרים אצלה מאי אמרת דילמא אזלא היא לגבי' והוי ספק כשר ספק פסול והתורה התירה בשניהם וראוי להחשיב כספק ומותר בשניהם ולמה עשוהו חכמים כפסול ודאי שיהי' מותר בממזרת ואסור בקהל ומסיק דמעלה עשו ביוחסין והחמירו שלא יבא בקהל ומה דמותר בממזרת הניחו על דין תורה אליבא דתנא דמתני' דפליג על ר"א דאוסר מדרבנן ספיקות וי"ל אף שהתירה תורה ספק ממזר הוא רק אם הספק בעיקר הדבר שגורם הפסול וההכשר אבל אם אנו מסופקים בזה גופא אם חשוב כספק ממזר או כודאי ממזר בנידון כזה לא שייך לדין ספק ממזר אלא לשאר ספיקי דעלמא אם ספק מותר או אסור דאם יהי' ספיקא דדינא בדין ספק ממזרות