שערי ישר חלק א פג

חזקת נערות ובתוס' שם ע"ב ד"ה מי איכא כתבו דרגילות לבוא סימני בגרות בבוקר ועכ"פ מפורש שם בגמ' דליכא חזקת הגוף דאמרינן שם אבל הכא מי איכא למימר העמיד הגוף על חזקתו ולפי"ז אין ענין זה סותר כלום לדברינו:

והנה לענין הדין בתוך ששה חדשים באופן שיהי' תרתי לריעותא שקדשה אבי' לחוד דהוי ספק מקודשת ספק פנוי' ואיכא חזקת פנוי' והרי היא בוגרת לפנינו דלפמש"כ. דבכה"ג בחד גופא לא מהני תרתי לריעותא לסתור את חזקת הגוף והוי בחזקת מקודשת ודאי ע"י אבי', ואם נימא להיפוך דגם בחד גופא אמרינן תרתי לריעותא מהראוי להיות שתהי' ודאי פנוי', ושיטת האחרונים הח"מ והב"ש באהע"ז סי' ל"ז דפסקו דבכה"ג נמי הוי ספק קדושין לא הבנתי טעמם ונמוקם, אכן גם פסקי הטוש"ע שם דבתוך ששה חדשים אם קדשה אבי' וקדשה א"ע דצריכה גט משניהם דהוי ספק מקודשת משניהם, יעו"ש, לכאורה קשה דבכה"ג דליכא חזקת פנוי' ודאי חזקת הגוף עדיף מחזקה דהשתא כמו דמבואר בריש נדה ולמה חיישינן לקדושי דידה, אלא שכדברי הטוש"ע מוכח קצת מלשון הש"ס דפריך אילימא בתוך ששה בהא נימא רב היא בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה, משמע דלשמואל ניחא דגם בתוך ששה חיישינן לקדושי שנים ומשו"ה פסק הטוש"ע לדינא כן, והטעם בזה י"ל דלענין אשת איש לא סמכינן אחזקה מדרבנן כמ"ש בגמ' יבמות פד"א, ולפי"ז נסתייע קצת משיטת הב"ש והח"מ לשיטתו דבחד גופא לא חשוב תרתי לריעותא נגד חזקת הגוף, דאל"כ למה פסקו בקדשה אבי' לחוד דהוי ספק מקודשת דהיכא דאיכא תרתי לריעותא מפורש בדברי תוס' דלא חיישינן לקדושין, אמנם התבוננתי בדברי הב"ש שכ' בזה"ל ונראה אם קדשה אבי' לבדו תופסין קדושין וחזקת פנוי' לבד לא מהני אלא בסוף ששה חדשים דאיכא תרתי לטיבותא ומדהיא השתא בוגרת מיהו אינו אלא ספק קדושין כיון דחזקת פנוי' סותר וכ"כ בח"מ עכ"ל. הרי דנקט דבכה"ג ליכא תרתי לריעותא והטעם בזה נראה דסובר דרק במקוה וביין אמרינן הרי חסר לפניך משום דשנוי זה הנמצא עכשי' אם נאמר דנעשה מזמן קודם אין בזה הבדל בערך ההשתנות רק בהקדמת הזמן, אבל לענין בוגרת בתוך ששה חדשים כל מה שנקדים את מקרה הבגרות אנו מגדילים את ערך ההשתנות ובכה"ג ליכא הצטרפות דהרי היא בוגרת לפנינו ונשאר חזקת הגוף נגד חזקת פנוי' והוי ספק קדושין ואף דחזקת הגוף עדיף אבל הלא הטוש"ע פסקו דגם היכא דקדשה א"ע ג"כ דליכא חזקת פנוי' מ"מ חיישינן לקדושי שניהם וכמש"כ לעיל דהוא מדרבנן. וצ"ע:

עוד נלענ"ד בכלל ענין תרתי לריעותא בהא בהקשו בש"ש ובנתיבות סי' ל"ד לענין עד שעבר עבירה ולא נודע הזמן דפסק הרמ"א דכל מה שהעיד כשר מחמת חזקה יעו"ש והקשו האחרונים הנ"ל למה לא מצטרף חזקת ממון דהשתא לתרתי לריעותא, וע"ש שתירץ בחזקת ממון אינה חזקה מכרעת. יעז"ש. ומדברי הרמ"א מוכח דכל עדותו כשר גם נגד חזקת אשת איש, ולדעתו נראה דרק במקוה ויין וכדומה מה שנמצא עכשי' הוא מציאות קימת ושייך בזה חזקה דהשתא אז מצרפינן לתרתי לריעותא אבל בפסול מחמת עבירה אין עלי' עכשי' כלום רק שנפסל מחמת עבירה שעשה לא שייך בזה חזקה דהשתא לומר כשעת מציאתו דמקרה אינה מתמדת היא לומר כמו שעכשי' לאחר עבירה כ"כ נתחזיק דכבר היה כן ובזה מתורץ גם דברי התוס' כתובות ד' ט' שהבאנו:

פרק ד והנה בעיקר הענין אם חזקה דהשתא מכרעת בספק השקול לא נתפרש היטב בדברי הראשונים ז"ל ובס' ש"ש ש"ג שקול וטרי בענין זה והאריך שם אבל בכ"ז לא מצאתי דבר מוכרח כאשר יבואר לפנינו, וראשונה נעתיק בזה דברי התוס' ריש נדה בד"ה השתא הוא דחזאי ורב דאמר בפ"י יוחסין הרי היא בוגרת לפנינו גבי קדשה אבי' בדרך וקדשה א"ע בעיר ושניהם ביומא דמשלים ו' חדשים שבין נערות לבגרות ולא קאמר השתא הוא דבגרה היינו משום דרגילות שערות לבוא מצפרא וכי פריך התם לשמואל ממקוה וחבית ה"נ מצי למיפרך לרב דדוקא בשערות קאמר רב אלא דפריך לשמואל טפי בפשיטות, והא דקאמר התם לימא רב דאמר כר' נתן דאמר אם בריא הוא עלי' להביא ראי' ששכ"מ הי' אע"ג דרב דוקא בשערות קאמר התם נמי רוב העולם בריאים ואית לן למימר דבריא הי' כמו שהוא עכשי'. עכ"ל. והנה לכאורה נראה מדבריהם דחזקה דהשתא אינה מכרעת כלום, אבל באמת כשנדקדק בדבריהם נראה להיפוך דאם נאמר דהי' קים להם מסברא דחזקה דהשתא אינה נחשבת להכריע בספק השקול למה הקשו על דברי הש"ס מזה דאמרינן לענין נדה השתא הוא דחזאי על דברי רב שאמר הרי היא בוגרת לפנינו הלא בלא"ה הי' להם לפרש דברי רב מטעם דרגילות הוא לבוא מצרפא כיון דחזקה דהשתא אינה מכרעת כלום איך פסק רב להקל משום חזקה דהשתא, ועוד הלא בנדה אמרינן השתא הוא דחזאי הוא משום דמוקמינן אחזקה דמעיקרא ושם ביומא דמשלם שית ליכא חזקת נערות כמו שפי' רש"י שם והיכא דליכא חזקה דמעיקרא לא מוכח כלום מנדה דלא אזלינן בתר השתא, וע"כ נראה בכונת התוס' דסברי דחזקה דהשתא מכרעת בספק השקול אלא דמנדה מוכח דחזקה דמעיקרא עדיפא אפי' היכא דאינה חזקה אלימתא דהרי אמרינן שם בסוגיא כיון דמגופה קחזיא לא אמרינן אוקמה אחזקתה, ופי' רש"י שם